חוץ. מרפסת בית אבות כפרי.
סילביה, בת 32, פנים עגלגלות, מבנה גוף מצומק, לבושה בשמלה
פרחונית, סנדלים, מביטה אל עבר עץ אלון המרשרש ברוח. השמש נראת
זורחת מאחורי העץ.

סילביה (במחשבותיה): די עם המשחקים. תחזרי לשם ותביטי לו
בעיניים. תגידי לו שאת מצטערת. זו ההזדמנות האחרונה שלך.

היא מסתובבת ופונה אל הכניסה.
צעדיה אל עבר הדלת קטנים ומפוחדים.

פנים. בית האבות.
מעבר למפתן, מצד שמאל, ישובים גדעון, בן 32, גובהו ממוצע, פניו
ממושקפות ומכוסות זיפים, הוא לבוש חלוק לבן וג'ינס, ולילית, בת
30, גבוהה ממוצע, פניה לבנות ורזות, גם היא ממושקפת, לבושה
חלוק לבן ושמלה שחורה. שניהם מתנדבים בבית האבות. לאחר שסילביה
נכנסת, גדעון קם לעברה, ובפניו הבעה של עצב.

גדעון (אוחז בידה של סילביה): אנחנו מצטערים. הוא נפטר לפני
כשעתיים. הוא ביקש למסור לך את אהבתו, ושהוא מעולם לא כעס
עלייך.
סילביה (במבט חסר הבעה לעבר המדרגות המובילות למגורי הבית):
אני רוצה לראות אותו. אני רוצה לומר לו בעצמי.
לילית קמה וניגשת אל שניהם.
לילית: אני מצטערת סילביה, אבל הוא נלקח לחדר המתים כבר.
בואי, עלייך לחתום על חפציו, ופינוי החדר.
גדעון: לילית, בחייך, תני לה כמה דקות עם עצמה.
לילית: אוי, כן. אני מצטערת סילביה, לא התכוונתי...
סילביה (קוטעת את דבריה): זה בסדר, אני מוכנה לחתום כבר
עכשיו.

שלושתם ניגשים לחדר הסמוך, שבו דלפק, שלושה כיסאות צמודים לקיר
הנגדי, ומעליהם הציור "חמניות" של פיקאסו. ליד הדלפק, בסמוך
לחלון חצי פתוח, עומד מאוורר מופעל.
בחוץ ניתן לשמוע ציוץ מרוחק של ציפורים, בעוד שבפנים, מלבד
לרעש המאוורר, שקט להחריד.

גדעון (לסילביה): אני ניגש מאחורה להוציא את המסמכים.
לילית (אוחזת בידה של סילביה): אנחנו לא חייבים לעשות את זה
עכשיו. אם את רוצה, אני יכולה להכין לך כוס תה, ונשב במשרד.
סילביה: זה בסדר, אני מעדיפה לסיים את זה עכשיו.
סילביה מפנה מבטה לרצפה, בעוד לילית ממשיכה להביט בה ומבט
אמפטי מרוח על פרצופה.

גדעון שב מאחורי דלת המשרד עם תיק מנופח ממסמכים בידו.
הוא מניח את המסמך על הדלפק, ופותח באמצע.

גדעון (ללילית): השארתי את הארגז עם החפצים על השולחן במשרד,
את מוכנה ללכת להביא אותו?
לילית עוברת את הדלפק והולכת לכיוון המשרד.
גדעון: לא היו לו חפצים רבים, אבל חשבתי שלבטח תרצי את מה
שהחזיק קרוב בימיו האחרונים.
סילביה (במבט בוהה): כן. לבטח.

לילית חוזרת עם ארגז בידיה. על הצד כתוב באנגלית "Fragile",
ומעל זה בכתב יד - "אהרונוביץ' ".
היא מניחה את הארגז על הדלפק על יד התיק.
לילית מתחילה להוציא את החפצים, בעוד גדעון מקריא את התכולה
בפניה.

גדעון: אולר שוויצרי.
לילית מוציאה אולר שוויצרי קטן שבתוכו סכין חלוד יחיד.
גדעון: תיבת נגינה.
לילית מוציאה תיבת נגינה מעץ עם תמונה ישנה ודהויה של פיטר פן
על המכסה. היא פותחת אותה והתיבה מתחילה לנגן וואלס ישן. היא
ממהרת לסגור את התיבה כאשר היא מבחינה בעיניה הרטובות של
סילביה.
גדעון: ולבסוף, מקטרת.
לילית מוציאה מקטרת שבורה, שעל צידה חריטה בנוסח: "לבריאות,
באהבה."
גדעון (לסילביה): תוכלי לחתום כאן בסוף?
סילביה לוקחת את העט מידו וידיה רועדות כשהיא ניגשת לחתום על
הטופס.
לילית מחזירה את החפצים לתוך הארגז, וסוגרת אותו.
גדעון (מעביר מספר מסמכים קדימה): עכשיו אני רק צריך שתחתמי
כאן, כדי שנוכל לשחרר את החדר.
סילביה חותמת במהירות וללא היסוס.


חוץ. מרפסת בית האבות.
סילביה ישובה על המדרגה הראשונה, ארגז החפצים פתוח, ומונח
על-ידה. היא מחזיקה בתיבת הנגינה, אשר פתוחה ומנגנת.
פניה של סילביה מנצנצות מדמעות שהיא בוכה. היא מביטה אל החלק
האחורי של המכסה. ישנה חריטה עקומה וכמעט בלתי מובנת.
קולו של אביה נשמע, מקריא את החריטה: זו לא אשמתך, סילבי.
הרעלתי את עצמי. אני מצטער. לא יכלתי עוד.

סילביה מסתובבת אל הארגז, ומוציאה מתוכו את המקטרת. היא שבה
להסתכל על החריטה: "לבריאות, באהבה."
סילביה צועקת, וזורקת את המקטרת בכל הכוח, והיא נוחתת ליד גזע
עץ האלון.
היא מניחה את ראשה בין כפות ידיה ובוכה.

כותרות. על רקע השקיעה מאחורי אותו עץ אלון.