הכי נורא זה לא להיות מודע לעצמך. זאת אומרת, יש דברים נוראים
יותר שעליהם מדווחים בחדשות בקול חמור, אבל הכוונה שלי היא שזה
לא סימפטי כל כך. לא כותרת, אבל לא סימפטי.

ילדים, למשל, לא יודעים אם הם אומללים, או מאושרים. אם מרביצים
להם אז הם בוכים, כן, ואם נותנים להם סוכרייה ענקית על מקל,
אבל ממש ענקית אז הם חושפים שיניים מוכתמות בצבע מאכל זול
וצוחקים. אבל אם הם מאושרים או לא - אינם יודעים. זה כמו לשכשך
באמבטיה רדודה ופושרת בלי יכולת לצאת, כי אמא לא מרשה,
ובינתיים לא נותר אלא להעביר את הזמן במשחק עם צעצועי הפלסטיק
הסדוקים, לבלוע קצת מים בטעות ולפלוט אותן בדמות מסקנות כעבור
שש-עשרה שנה.

כשהייתי ילד שנאתי טיולים. אבל לא באמת ידעתי את זה. יצאתי לכל
טיול ולכל מסע, חישבתי בראשי הקטן אם הלכנו יותר משנלך או שנלך
יותר משהלכנו, התעניינתי מתי מסתיים מסלול הסטף ועוד כמה
קטלבים אדומי גזע נראה עד שיגיע האוטובוס הצהוב המיוחל, עם
אווירו המעופש והילד-וחצי-בממוצע-לנסיעה שמקיאים את נשמתם אל
המעבר. אבל הרוח הזו עברה על התודעה, מרפרפת וממשיכה הלאה,
משאירה את מסקנותיה לכמה שנים טובות אחר כך.

כשהייתי בן ארבע-עשרה (גיל מייאש לכשעצמו) ולא ידעתי איפה
להניח את עצמי, אמא שאלה אותי ואת אחי אם הייתה לנו ילדות
מאושרת. אח שלי השיב מייד בחיוב, ילד טוב שכמוהו, ואני אמרתי
מייד "בטח". אבל לא ידעתי אם זה נכון. הילדות שלי משתנה
ומתעצבת כל הזמן. פעם היא מאושרת, בצבעים בהירים של קיץ ואבנים
לוהטות ואספלט חדש. ופעם היא נוגה עד אין קץ. יכול להיות שכל
המשקלות האלה קצת כבדים מדי להעמיס על גבו השחוח של ילד רזה
ומנומש אחד, שבראשו מתהלכים מספרים, שברים עשרוניים
ופסוקים-בעל-פה, אבל מעט מאוד רגשות. יכול להיות שהילדות היא
הטופו של החיים. איזה טעם שלא תדביק לה - יידבק, אבל בפני עצמה
היא כלום.