ערב יום הכיפורים, 10 וחצי בלילה. אני צמה.
מנסה להירדם בחשכת חדרי.
הפחד שוב אוחז בי, לא מרפה.
משאיר אותי ליפול לתוך אותה תהום אינסופית ללא תחתית, לתוך
חוסר-האונים הזה.

כל-כך קל להתמכר לאשליית החיים.
הרי אנו חווים אותה מהרגע שנולדנו.
הכל בא כברירת מחדל.
יצורים מטופשים שכמותנו.
מה אנחנו בכלל מבינים מהחיים ומהמוות? ומהמוות בעיקר.
כל מוות הוא התמודדות שלנו עם חסרונו של אותו נפטר.
וככל שהנפטר מרוחק מאיתנו, כך ההתמודדות קלה יותר.
טיפשים שכמותנו. בני כלאיים אגואיסטים.
לא מסיקים מסקנות, חוזרים על אותן הטעויות.
פועלים לפי נורמה של כללים וחוקים.

מי יגיד לי איך לחיות את החיים שלי? מי יעז?
בין כה וכה זה ישנה לי ורק לי.
במיוחד בעולם הזה שאין בו כבר מקום אחד שלא נשקפת סכנת-חיים.
העולם כולו בסכנת הכחדה.

אבל אנחנו אופטימים, אנחנו לא דואגים.
עושים כסף, מביאים ילדים, דואגים לאינטרסים האישיים שלנו.
לא רוצים להתמודד עם מציאות קשה.
דוחקים ומדחיקים הכל.

אך למען האמת יש הרבה מה לדאוג.
העתיד נראה שחור ואין מנוס ממנו.
כולנו הולכים לאבדון, לגורל ידוע מראש.
אף אחד לא מיוחד, אף אחד לא ניחן בכוחות על-טבעיים או בחיי
אלמוות.
וגם אם כן - האם באמת היינו רוצים בהם?

אני כל הזמן חושבת על המטרה של לידה מחודשת מול מוות.
אני אמנם מבינה את זה אך לא משלימה עם זה.
קשה לי מאד לחשוב שאני זמנית בעולם הזה
ושכל מה שאני יודעת, מרגישה ורואה - לא יהיה קיים.