[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
בחולות חוסמאסה

כל הלילה השתוללה הסערה והצליפה בשוטי חול דקיקים וצורבניים
בכל חי. להקות תנים שיצאו לחפש טרף, נמצאו לפתע מוכים, נדחפים
בל כורחם בכיוון אחר הם ניסו להסתתר לרגלי חוליות, אך אלה,
כאילו רעידת אדמה פגעה בהן, גלגלו עליהן ערמות חול. אחדות
ששימשו עד כה מסתור התעוררו בבת אחת או כאילו נחתכו על ידי
סכין ענקית. מוכי ייאוש התקרבו התנים אל החושות הערביות, אך  
הנביחה העזה של הכלבים הצהובים כמוהם, גרשה אותם  בחזרה אל
המדבר האכזרי. וכאשר ניסו עם עלות-השחר לשוב למאורות שלהם,
גרשו לפתע, כי הן נעלמו. לא רק המאורות נעלמו. כל הנוף נעלם.
במקום בו הייתה בקעה ועקבות  הצביעו על  הנתיב הוליך למאורות
שלחם, התנוססו עתה חוליות גבוהות, תלולות מצד אחד ומשופעות
בצד השני. שיחי לענה ורותם המדבר המשיכו לצמוח ולהוסיף כגוון
ירקרק לאין-קץ הצהבהב-לבנבן. לטאות קטנות שרצו כמו קודם וקווים
דקים ומתפתלים, שהשאירו זנבותיהן, סימנו בבירור את נתיב דרכן.
אך כולם, כולם היו כאילו במקום אחר ומה שהיה קודם - לא היה עוד
עכשיו. הירח החיוור, שעדיין לא נעלם מאחורי הגבעות, הוסיף אף
הוא מראה שונה לנוף המוזר, שזה עתה נולד. לפתע הרים מנהיג
הלהקה את ראשו והוציא מגרונו יללה בכיינית, ממושכת, שואה...ה
...ה!
ועשרות בני להקה שלו ענו לו בזעקה קטועה, מלאה כאב: שו...
שו... שואה!
ושוב נשמע קולו המבכה של  מנהיג הלהקה: שואה...ה ...ה!
ומתוך ייאוש וזעם אין עונים שנתקף, החל מנהיג הלהקה לחפור במרץ
ליד שיח הרותם מאורה עמוקה, חדשה. אך שום מאורה לא יכלה עוד
להציל את התנים משואה. אותו הלילה נחרץ דינם, אף אם הורשה להם
עוד שנים אחדות לנוע בלילה בממלכת חולות שלהם.
קרני השמש הראשונות החלו לגשש על פני החוליה החדשה, כשלפתע על
ראש הגבעה נראו שני יצורים מוזרים. חדשים בנוף מדברי זה. אחד
מהם היה בעל שתי רגליים וההולך על ידו בעל שלוש רגליים. עיניהם
של שני היצורים הי וגדולות ונוצצות בשמש, כמו אצל חתול-בר
בלילה. הם הלכו ונהמו בלי הרף, כשאחד מהם מתכופף ומתבונן
בעקבות היצורים, שעברו בחולות. היצור, בעל שלוש רגליים, החזיק
חפץ עגול בכפו והביט עליו בלי הרף:
"אני חושש, שסטינו מעט דרום-מזרחה. אני מציע, שנעלה לחולייה
הימינית ומשם נמשיך ישר."
"להגיד  לך את האמת, אדון נחום, מצפן לא מצפן, אני בשום אופן
לא מבין מה הבדל אם נעלה על חולייה  זו או אחרת. כל גבעת חול
דומה אחת לשנייה וכל השיחים דוקרניים.
"ההבדל, אדון אברמסון, שעלינו להיפגש עם אבו סלחה ולגמור את
העסק עם השייך. אחרת לא נקבל אפילו פיאסטר אחד. אמנם יעבץ וגם
מירנבורג הם משכילים ואירופיים. זה יודע פושקין וזה עסוק רק
בניסויים הכימיים... טוב ויפה, אבל כל זה... איך להגיד לך"
"פשוט, עד שמגיע לביזנס"
"בדיוק, ביזנס מעל הכל!: אנו מוכנים לשלם דמי עמלה בעין יפה,
אבל כל זה רק בתנאי, שתביאו לנו הרישיון לרכישת קרקע", אם כן,
זהו זה, צריך להזדרז ולעבור לגבעה  השנייה."
"אתה יודע מה הצרה אתך, אדון נחום, שאתה תמיד מחפש בחולות זהב
ואני רואה בהם פשוט חול. לולא הייתי מתבייש ומפחד מפני
ה"סקורפיונים"  והנחשים ומי יודע מה עוד אפשר למצוא פה במדבר,
הייתי חולץ את הנעליים והגרביים והייתי הולך יחף..."
"אדרבא. קודם כל מובטח לך, שהחול בתוך הנעליים לא יציק לך, ואם
תראה עקרב או נחש או חיה אחרת, תוכל להשליך עליו נעל או להכות
אותו בה. אם הוא רק תחכה לך ולא יברח."
"אני חושב, שאשמע לעצתך. המתן נא רגע. כשנתקרב למקום, אפשר
יהיה תמיד לנעול אותן. בינתיים שתה משהו מהבקבוק. המים אמנם
חמים, אבל הם מרטיבים את הגרון."
"רעיון טוב. אתה תחלוץ את הנעליים ואני בינתיים אלמד את
הסביבה. אין כמו למידת הסביבה .שם מצפן ואפילו מפה לא יכולה
לשמש תחליף ללמידת הסיבה."
"כבר אמרו חז"ל: "טוב מראה עיניים"
"מר אברמסון .הנה עצי התאנה", נשמע לפתע קולו של נחום מראש אחת
הגבעות. "בוא לכאן ואראה לך. אתה רואה איזו ארץ זאת?, הזוכר
בחוץ לארץ כשהיינו ילדים, איך השתוקקנו בחמישה עשר בשבט לשקית,
שבה היו שתי תאנים מיובשות ושני חרובים קשים, כמו אבן, ופה רק
תושיט את ידך והנה -תאנה."
"סלח לי, אדון נחום, אבל עם כל הכבוד שאני רוחש לך, נדמה לי
שאתה מושפע יותר מדי מ"מסעות בנימין השלישי". איפה אתה רואה
אפילו תאנה אחת?
"אחת? הנה שתיים... שלוש. לאן אתה מביט אדון אברמסון? כשאתה
ברומא-התנהג כמו רומאי וכשאתה מתהלך בחולות, הבט על  החולות
ולא על השמים. הנה, הסתכל! אתה רואה כאן  תאנה. ומה זה - לא
תאנה?"
והוא הצביע על  שני עצי התאנה, שצמרותיהן  הרחבות בצבצו מתוך
החולות."
"החולות קברו אותן!"
"קברו... יגלו. חולות אלה הם כמו גלי ים. הם תמיד מתנועעים ואף
פעם לא  נחים. גל אחד חושף את השורשים ומיד בא גל שני ומכסה
אותם בחול. אבל אל תדאג. הם יתגלו עוד. הם כבר התרגלו לתנועה
זאת של החולות. אתה רואה את העלים מה ירוקים הם? אבל זה עוד
כלום. עוד שתי גבעות בכיוון זה ותראה עץ-פלא מימי אדם וחוה,
מינימום מימי אברהם אבינו. זכר לאבותינו החקלאים, שעבדו את
האדמת  הקודש בזיעת אפיים.
הכותונת הצחורה של אדון אברמסון, שלבש אותה הבוקר לרגל האירוע
החגיגי הייתה כולה ספוגה זיעה, והרגליים היחפות, שבטשו את
החול, שתחילה היה רך ונעים ובמשך הדרך הפך לצורבני, עוין
ולוהט, החלו להתמרד והאטו יותר ויותר.
"איך אתה יכול אדון נחום ללכת בחום כזה במעיל שחור וארוך ועוד
לרוץ, כמו שייגץ צעיר מגבעה לגבעה"
"צריך ללמוד, אדון אברמסון,  מהערבים, הבט איך הם הולכים
בעבאיה חומה ארוכה ומכנסי "קומבז", הדוקים וכפייה שמכסה את
הפה, והנשים שלהם, שרק את עיניים שלהם לראות, והכול שחור
מלמעלה למטה, קומפלט והם אומרים, שככה טוב ולא חם ולא קר להם
והם מבסוטים חלאס"
"ובכל זאת האם לא כדאי שנמצא איזה מקום וננוח קצת?"
"עוד קצת, אדון אברמסון, אני רואה כבר את הסימן. אנחנו מתקרבים
כבר אל המטרה. רק קצת. תעלה למעלה ותראה כמוני את הסימן הפלאי,
שנראה לי את הדרך למטרה הקדושה שלנו, כמו עמוד האש זה שהוא
הראה לבני ישראל במדבר את דרכם לארץ כנען?"
כבר מרחוק הזדקרה, כמו אנדרטה מודרנית וצבעונית שקמה עתיקת
ימים, רחבת גזע ומקומטת מרוב שנים. בהמוני,"ג'ומס, אדומים
שצמחו ישר מהגזע, העידו שעל  אף מאות שנות חייה, לא כמש
פריונה, ובין ענפיה הצפופים, אך מוצקים
השתרגו וטיפסו לגובה רב גפנים עמוסים אשכולות עסיסיים.
"נו, מה אתה אומר אדן אברמסון", "כצפיחית בדבש", או  אולי,
"טעם גן עדן" .נו, תאמר משהו, או שמא חשקת בענבים עסיסיים.  רק
אזור מותנייך וטפס על העץ. האשכול  הגדול, שאתה לוטש בו
עיניים, צומח בגובה של שתי קומות מינימום. אם לא, יכול אתה
לטעום מה"ג'ומס" האדומים. אמנם זה לא זה, אבל איפה בעולם תראה
פלא כזה. ממש עץ החיים. סל פירות מכל מיני סוגים... רק מוח
יהודי יכול היה להמציא דבר כזה !"
"איך אתה יודע, שעצים אלה נטעו יהודים ולא ערבים?"
"אני ממש מתפלא עליך, אדן אברמסון, הרי אתה בטח בקיא באותיות
הקטנות. אני עוד לא ראיתי אשכנזי אחד, שלא ירומם לפני את הרבי
או את הצדיק שלו ושלא יספר לי  איך למד בבית המדרש חומש וגמרא
ומשניות. האם אני צריך להזכיר לך את הפסוק: "וכי תבואו אל הארץ
ונטעתם" .נטעתם, מבין אדון אבררמסון ואפילו בימי המלחמה, אם
אתה שם מצור על העיר"
"אני זוכר טוב מאוד את הפסוק הזה, הרבי שלי הרביץ לי היטב את
התורה עם שוט
שלו", כי תצור על העיר ימים רבים להלחם... לא תשחית את עצה, כי
ממנו תאכל  ואותו לא  תכרות". אבל מה זה מוכיח לא כדאי לך
לכרות את עץ פרי, כי לא יהיה לך מה לאכול, אבל זה לא אומר
שאנחנו  נטענו אותו"
ואני אומר לך, שרק מי נוטע במו ידיו ומטפל בעץ, יכול כך
להתייחס אל עצים. אתה יודע למה נכנעו בני נציר?"
"מי זה בני נציר?"
"אהה... אתה רואה, אתה מכיר את קורות ר' שמלקה ר' דודל ורבי
זושא ,אבל אני שלמדתי אצל בני ישמעאל בבית הספר, למדתי מהם את
קורות הגבורה של בני עמי."
"אז מי זה בני נציר, אדון  נחום?"
"בני נציר היו שבט יהודי,ש..."
"אין שבט כזה", הפסיק אותו אדון אברמסון, "לפי תורה היו רק
עשרה שבטים ובין אלה אין שום בני נציר!"
,סלח לי,אבל אתה מערבב יוצרות. אני מספר לך על אחד השבטים
היהודים, שהיו יחד עם שבטים הערבים."
"בדווים?"
"זהו, שהם לא היו בדווים, אלא מגדלי  עצים, מלאכה, שאף ערבי
בימים אלה לא ידע לעשות אותה. העיקר כשמוחמד פנה אליהם, שיקבלו
את דתו והם סרבו, אז הוא שם מצור על  המבצר, שלהם, שבו
התגוררו. הוא דרש מהם להכנע, לעזוב את המבצר ולמסור לו את כל
רכושם, אך הם לא חלמו אפילו על כניעה. הם היו לוחמים אמיצים
והיו קשורים לאדמה שלהם. ואז ציווה מוחמד לכרות את חורשות
תמרים שלהם, שהיו מקור פרנסתם ועל ידי כך להכריח אותם לנטוש את
המקום. ובזאת הצליח. לבם של בני נציר התפלץ כאשר ראו מעשי זדון
אלה, ואף אחד מהשבטים השכנים לא חש לעזרתם ולא  מחה על "חרם"
כזה, הקורא ללב השמים. הם הסכימו לעזוב את מבצר, בתנאי שיורשה
להם לקחת אתם מרכושם, כדי משא גמל. ומאז הפכה ערב למדבר צהוב,
מבלי שיבצבץ בו אפילו עץ ירוק. ואתה אומר, מנין לי? את יודע,
בת כמה שקמה זאת. אומרים כמה מאות שנים. אבל לפי הגזע היא בטח
בת אלף שנים. אז מי היה כאן לפני אלף שנים? ערבים?. והם סתם
ככה עזבו אוצרות כאלה, שנטעו אותם. רק  יהודים יכלו לנטוע  עץ
כזה."
"ואיך עזבו יהודים אוצרות כאלה?"
"מה אתך אדון אברמסון?, האם לא למדתם היסטוריה בבתי-ספר שלכם.
האם לא שמעת על חורבן הבית הראשון והשני ועל גירוש נבוכדנאצר
וטיטוס יימח שמו? מה יכלו לעשות? לקחת אתם לגולה את העצים?
ומאז מי טיפל בהם. הערבים? הנה מאז היום נודדים פה חולות,
שבתוכם מייללים תנים ורק פלא, שעץ זה נשאר על אף הכל וחי..."
דבר אחד שיכנע אותי, אדון נחום, לא כל ההיסטוריה, אלה פשוט
עובדה, שרק עץ יהודי, אף על פי שחי בחולות ואין לו מים וסביבו
רק תנים, יכול להתקיים במשך מאות בשנים, כמו עם  ישראל. שום עץ
לא היה נשאר בחיים בתנאים כאלה"
"אכן רבים מעצים העתיקים בארץ שראיתי, נקראים בפי הערבים:
"סג'ר אל יאהוד, (עץ יהודי)", הסכים אתו נחום. "ועתה אדון
אברמסון, אחרי שנחנו ועסקנו בדברי תורה, נעל את נעליך ונחזור
לעסקים שלנו. אני כבר מרגיש את ריח הקפה של
אבו-סלחה.
הם צעדו במרץ, מבלי להרגיש, אם הם עולים על חולייה או יורדים
לבקעה, כשלפתע, כמו אי דמיוני בים, נראה כתם ירוק, חלקת גפנים.
עץ רימון וסוכת ענפים נמוכה.
"זהו זה", הכריז נחום, כשהוא מצביע במקלו על המטרה.
"אהלן, יא אבו סלחה, כיף חאלק? (מה שלומך)".
"אהלן  וסהלן אללה יברך פיב. אנשללה מבסוט {ברול הבא. אללה
יברככה, ברצון אללה, שבע רצון), כשאני רואה אותך חוג'ה נחום
אני מבסוט אל חמדול איללה, תשתו משהו? סלחה, ג'יבי קהוה (הביאי
קפה!)"
"אללה יברך את ידיך, אמנם שתינו בטרם יצאנו מהבית, אבל את הקפה
שלך, יא אבו סלחה, אנו  מוכנים תמיד לשתות."
אללה אמנם נתן לי רק בת, אבל הקפה של  סלחה מפורסם בכל אוהלים
ואף מיאזור באו הנה להנות מקפה שלה, הנה גם בא השייך אבט
חמיד.
רק ירד השייך אבו חמיד מסוסתו השחורה ומיד הוגש אף לו ספלון
קפה מהביל. אחרי דברי פתיחה ושיחה מקובלת, שבלעדיהם אי אפשר
היה לגשת לעסק כלשהו, מיהר אברמסון ישר לעניין:
"אדון נחום, אנו יודעים כבר מה מצב בריאותו של  השייך ומה שלום
ילדיו וכמה סוסים יש לו ומה מצב העזים והגדיים וכמה גשמים ירדו
ורק דבר אחד אנו לא יודעים, מה לו ולמקום הזה. תואיל  בטובך
לשאול אותו בלשון בני דודנו היפה והציורית, יש בידו מסמך
כלשהו, המעיד, כי אמנם הוא בעל המקום."
נחום פתח בהסבר ארוך בשפה אותה למד היטב בבית הספר בבגדד,
כשהוא מדגיש את: "היסוד החוקי", שבלעדיו אין יכולת לאלה ששלחו
אותו לשלם אף לירה אחת. תגובתו של  השייך הייתה מפתיעה. הוא
פנה אל אבו סלחה ושאל אותו בתמימות:
"מה הוא שואל?"
"יעני, אם זה המקום שלך?", הסביר לו בכמה מילים אבו סלחה, שיתר
מה שהבין, ידע עלמה מדובר.
"המקום. תגיד לו שהמקום הוא של כל השבט."
"אבל... מסמך"
"מה זה מסמך?" שאל אבו סלחה
"נייר... דוקומנט... כזה! אתה רואה?"
"אי, וורקה... חווג'ה נחום שואל אם יש לך נייר"
"וורקה מן שאן וירכו" (השביל משרד ספר הקרקעות), הסביר נחום.
השייך לא התרשם מהסבריו של נחום ופה אל אבו  סולחה"
"תגיד לו שלנו אין  צורך בנייר, אבותינו ישבו כאן מאות שנים
ואיש לא שאל על 'וורקה'... לכולם היה ברור, לתורכים, לאנגלים,
לכולם. כאן אנו יושבים וזה שלנו."
"עד איזה מקום מגיע השטח""
"עד איזה מקום? כל החולות, אתה רואה? כל זה שלנו. כאן אין
גבולות, החול נע כל יום. כאן  הרוח מורידה משהו ושם היא
מוסיפה. הכול בידי אללה. אלבדיע אעטה באדיה אילי בדוי, הבנת?"
"הבורא נתן את  המדבר לנע ונד" חזר נחום על דבריו. הבינותי  יא
שייך אבו-חמיד."
"אם כן אני שמח וברצון אללה נחתום על סוף עסקה."
"אינשאללה ונאמר כולנו 'מברוכ' (מזל טוב), ענה באדיבות שייך
אבו חמיד.
"סלחה, הזדעק לפתע אבו סלחה, "ג'יבי קהווה!"
רק עתה התערב אברמסון:
"אדון נחום, אם הבינותי היטב את פני השייך ואת שפת אצבעותיו
הצמאות לכסף שלנו, אני מבין, שהוא מוכר לנו את כל החולות מהודו
ועד כוש. זהו שטח עצום וגם אנחנו... יש לך מושג כמה פונטים
נקבל ביד כל מאה. נו, גם אבו סלחה יקבל כמה פונטים. אם  יעבץ
ישמע, מה שאנו מביאים לו, אז אני בטוח שנוסף על המגיע לנו, תן
לנו בעין יפה כמה מגרשים. אחרי הכול זה רק חול, איך  אמר
הישמעאלי: "הרוח פה מוסיפה ושם מורידה". "אגרובנק לא יפסיד, אם
ייתן לנו בעין יפה קצת חול. איזו גבעה קטנה... אגב, תשאל אותו,
מה שם המקום הזה"
"תסלח לי  יא שייך אבו חמיד, התוכל  להגיד לי, מהשם המקום
הזה""
,מקום? המלא... חולות... הכל חולות"
"איך זה, אין כל  שם למקום", התפלא נחום.
"תגיד לו" פנה שייך אבן חמיד  לאבו סלחה, "שאלה הם חולות,
חולות נודדים, כמונו"
"חול-שמול" התפרץ אברמסון, "קצרה כבר רוחי לחזור ולבשר ליעבץ.
מה אתה צריך שם, אדון נחום? אני חושב שככה יותר טוב, כי אם אין
ש אז אין מקום מסוים ואין לו גבולות מוגדרים. חולות, סתם
חולות, ככה ככתוב, כל החולות שהרוח נושבת בהן, אנו קונים. יעבץ
ייתן להם כבר שם, אחרי שהם יעברו לרשות "אגרובנק"... קריית
אריה, גבעת ברוך, נאות גמליאל. לכל גבעה יהיה שם והיא תחולק
למספרים ולחלקות, גמרנו?"
אבל פה, איפה אבו סלחה יושב אין חולות ומוכרח להיות שם למקום",
התעקש נחום. "יא אבו סלחה, איך קוראים למקום שאתה חי בו, רמל
(חול)?"
"מה זה חווג'ה נחום, תד'חכ עלי [תצחק עלי)? השבח לאללה כאן אין
חולות. למקום זה שאני מגדל את הגפנים ושתלת רימון, כפי שאמר לי
חווג'ה  יעבץ, קוראים חוץ' מסה."
"חוסמאסה? אף פעם לא שמעתי שם כזה בערבית", התפלא נחום, "ואולי
חוש מוסא (הבית של מוסה)?"
"ולה  מוסה ולה כוסה (לא משה ולא דלעת). הוא חוץ' מסה."
"ומה זה? מהו השם?"
"חוץ', חווג'ה נחום, חוץ' (שוקט, בריכה, מקווה). הנה הבט",
מיהר אבו סלחה והצביע על בור מלא חול וזוהמה. פה היו פעם מים,
הרבה מים, סבא שלי סיפר לאבי, שפה היו הרבה מים ומכל מקומות
היו באים אנשים ורועים עם צאן וסבא היה שואב מים והיו משלמים
לו בעד כל פח ובעד כל דלי וכל כד."
"ולמה  'מסה' ?"
"כי בבוא הערב ('מסה' בערבית) היו המים מתגברים ועולים. כל
היום שכבו כאילו עצלים, אך בערב כשהרועים צריכים להשקות את
צאנם, היה אללה הרחום והרחמן ממלא את הבור במים. וכשהתחיל
להיות קר, היו  מקוששים שיחים וענפי עצים ומדליקים מדורה
וה"שבאב" הו פותחים בירה והזקנים היו  מספרים על הימים ההם,
כשהיו צעירים והיו יוצאים ל"עזו"(פשיטות שוד) והיה שמח ואבי
היה מכבד את כולם בקפה טעים, אמי הכינה ושמה על חוץ'-מסה יצא
למרחקים, לא כמו עכשיו."
"אינשאללה, עוד תראה את המים עולים בתוך הבור ואנשים רבים עוד
יבואו לחוסמאסה", ניבא  לו נחום.
"אינשאללה", חזר אחריו אבו סלחה.
" אדון נחום" הפסיק אותו אברמסון, האם גם שאול בים הנביאים?
נו, גמרנו ועלינו להתחיל לחזור, עוד הדרך ארוכה לפנינו."
" צדקת, כרגיל אדון אברמסון, "יא אבו חמיד" פנה נחום אל השייך,
"התוכל מחר, אם ירצה אללה, לבוא מחר בשמונה בבוקר לבוא למשרדו
של חווג'ה יעבץ, כדי שנתקע כף וכולנו נהיה מבסוטים."
"רצוי, שיביא כמה זקנים מהשבט, שיהיו עדים. זה מוסיף, הם לא
צריכים לדעת לקרוא ולכתוב. מספיק שילחצו בוהן. בשביל האנגלים
זה מספיק."
כשהוסבר לשייך אבו חמיד, שעליו עוד להביא כמה זקנים ולבוא
בשמונה בבוקר, הביעו פניו אי-רצון גלוי:
"מה החיפזון הזה? האם לא תדעו את הפתגם: "החיפזון מעשה ידי
השטן" .למה דווקא בשעה שמונה. למה לא בתשע, עשר? ושמא אומר
לזקנים: "לכו מהר, ויתרו על כבודכם ועל זקנכם הלבן, כי חווג'ה
יעבץ ידבר אתכם רק בשמונה!" לא, לא  ככה נהוג בין בני עמי! אנו
נצא עם זריחת השמש, נלך בלי כל חיפזון ואם ירצה אללה, נבוא,
נדבר ואם זה יהיה טוב לנו וגם לחווג'ה יעבץ נדבר על מכירה."
"יהי כן. בכאטרכ (שלום לך) אבו חמיד".
"מע  אסלאמה  (לך לשלום)", החזיר לו אבו חמיד.
"כתר כירכ, יא אבו סלחה, סלם אלאידיין (תודה לך ותחיינה ידיך
בריאות).
"וכירך, אללה יטווך  עומרכ, יא חווג'ה נחום  (יאריך אללה
ימיך)," נחפז אבו סלחה.
זמן רב צעדו בדממה, לפי עקבות הרגליים, שהטביעו בדרכם
לחוסמאסה. היה זה אברמסון שהדממה בחולות הכבידה עליו:
"אז מה דעתך, אדון נחום, קנינו או לא קנינו?"
"דבר אחד אני יודע, שאבו חמיד רוצה  לקנות לו אישה צעירה וחדשה
והיא יקרה מאוד. כך אמר לי אבו סלחה. לידיעתך מירנברג הכין כבר
תיק שמן עם פונטים ויעבץ הזמין כבר אדריכל ומהנדס, שיקימו לו
מגדל מים."
"בחוסמאסה? איפה שהבור  היבש? לשם מה נחוץ לו מגדל מים בסוף
העולם?"
"אתה יודע אדון אברמסון, אם באים בסביבה של תלמידים חכמים, אז
קצת חוכמה נופלת גם עליך. ביוון היה  פעם מלומד אחד, מן יעבץ
כזה, שכחתי איך קראו לו, אז הוא הכריז: "תנו לי נקודה ואני
ארים את כל העולם!" או משהו כזה. ויעבץ אמר: "אדון מירנבורג
,תן לי מגדל מים אחד ואקים סביבו עיר גדולה!"
"לא פחות ולא יותר. בונים מגדל מים מעל בור  יבש בלב חולות
ומיד הוקוס פוקוס, נעלמים ה"שאקאלים", העקרבים, הנחשים, רוח לא
נושבת, חול לא נכנס לעיניים ואנחנו מטיילים ברחובות העיר...
חנויות, בתי קפה, סינמה, ובאמצע העיר ניצב מגדל לבן ורם. רק
אצלנו יכול לקרות, שפנטזיונר (בעל דמיונות) ינהל "אגרובנק".
"אני חושב שיעבץ ונירנברג יבזבזו את כספי הבנק לפנטסיות. אני
בטוח שעוד אתה, ואם לא אתה אז ילדיך יראו עיר  ונכדיך יספרו:
"סבא שלי היה פה לפני שאפילו היה מגדל בחוסמאסה."
"אגב שמעתי, שבמזרח יש שלוש משפחות, שרוצות למכור את הקרקע
שלהם. עלי אמר לי, שזאת היא ממש מציאה."
"נגמור עם אבו חמיד וניגש לשם. אני מקווה רק שהם לא ימכרו לנו
חול, כמו כאן."                        

                                                 ב
לא עברו שבועיים, מאז "אגרובנק" רכש את החלקה הראשונה בחולות
"הדרום",  כלומר דרומה למקווה ישראל ( היום הרחובות חנקין,
ז'בוטינסקי, כיכר השבעה, סוקולוב, שנקר עד פינת ארלוזורוב),
כשדממת החולות בסביבת חוסמאסה הופרה על ידי נעירת חמורים,
חרחור גמלים, צעקות צרודות של  המובילים, רעש, תנועה. חיים
מלאו את החולות הדומים. חורים בהם הסתתרו הלטאות מהירות תנועה
נסתמו. מאורות תנים, דרי החולות הוותיקים נהרסו בגסות ברגלי
הולכי ארבע. עשרות מכוניות ועגלות היו מורידות אי-שם בסביבת
יעזור שקי מלט, זיפזיף, ברזלים, קרשים ומשם היו מעבירים  אותם
בשרשרת בלתי פוסקת גמלים, פרדות וחמורים בשבילים, שסללו לעצמם
בתוך החולות  לחוסמאסה.
בגלל ריחוק המקום מהישוב הקיים, סביבת חולות  נודדים, חסרי
גישה לכלי רכב, נקלט מיד המקום על ידי מפקדת ה"הגנה" לשמש בסיס
אימונים בסיסי. מה פלא שהייתה זאת מחלקת  התכנון של ה"הגנה"
שנטלה על עצמה את תכנון והבנייה. המשימה הוטלה על המהנדס הצעיר
בשם סניה סירקין (אשר ברבות הימים התפרסם  כחייל הקשיש בצה"ל,
ששירת בכל מערכות ישראל, וסיים את שירותו כאלוף משנה).
בהתאם למשימות ותפקידים של  ה"הגנה", בנה מרתף תת-קרקעי עמוק,
שצריך היה לשמש ל"סליקים" של כל נשק בלתי לגלי. הבור הוסתר
והוסווה על ידי מתקני  השאיבה של  הבאר. את כל המבנה, בן שלוש
קומות, הקים בצורת מצודה, בת מעקות עגולים. בראש המצודה הקים
מגדל תצפית, שהוסווה כבריכה לאגירת מים.
חוסמאסה - השם הפך לסיסמה שריכזה סביבה עשרות אוהלים וסוכות,
בהן התגוררו הפועלים, שהעדים לגור באוהלים מאשר לשלם דמי-שכירה
גבוהים בתל-אביב ולקום באמצע לילה, כדי להגיע יום-יום לעבודה.
"חוסמאסה". איש לא היה מוכן לשבור לעצמו לשון, כדי לבטא את
השם שאבו סלחה היה חוזר עליו בלי הרף. חוץ' עם פתח מתחת ל'ח' -
מסה. בסוף נכנע אף הוא והיה קורא כמו כולם את המקום:
"חוסמאסה"?
"חברה "א שוקל"(מלת זירוז  ביידיש), צריך לגמור את היציקה."
היה זה קולו של  דב ויניקוב, מנהל  העבודה מטעם קבוצת ברזילי,
חברה קבלנית, שנטלה על עצמה להקים את הבניין  בשביל "אגרובנק".
ויניקוב הנמוך לא היה נראה לפעמים בתוך הפועלים הגבוהים
והמוצקים, שנעו במהירות בין הבהמות והעבירו על כתפיהם או על
גבם שקי מלט או ברזלים ארוכים המתפתלים כמו נחשים, אך קולו
הנמרץ והתקיף נשמע היטב בכל מקום. הוא בעצמו נע במהירות, כמו
כספית שלעולם לא נחה מקבוצה לקבוצה:
"חבר! אין ברירה, אבל אי אפשר להשאיר את הבטון. תקבלו שעתיים
נוספות בעד כל שעה, אבל תגמרו כבר את העמודים. הי, 'חצצניקים'
(מגישי חצץ לבטון) מה אתכם? אין כלום על ה'פלשצ'טקה' (פח שעליו
מכינים בטון).
יום יום היה יוצא מביתו שברחוב בן-יהודה 222 בתל-אביב רכוב על
סוסו ומגיע לעבודה. הסוס שנרכש על ידי חברה קבלנית מהמשטרה
הבריטית שימש בלי הרף נושא להלצות וסיפורי אלף לילה ולילה. הוא
בעצמו כשרוחו הייתה טובה מאוד, אהב לספר איך בפעם הראשונה
'סידר' אותו הסוס:
"הסוס היה קשור על יד ביתו והיה נוח מאוד. אף על-פי שלא היה אך
פעם פרש הצליח בעזרת הסוס לעלות עליו והוא פתח בדהירה ברחוב
השומם מבני אדם. כאשר עבר הסוס על יד בניין משטרה, נעמד לפתע,
כופף את  ראשו נמוך נמוך וויניקוב המופתע עף למזלו לתוך החול
הרך. כשגם למחרת ניסה הסוס לחזור על התרגיל של הורדת הפרש, היה
כבר ויניקוב מוכן ומשך בחזקה את מושכות סוסו ובבעיטה הכריח
אותו להתקדם. כאשר סיפר זאת לאחד השוטרים, נודע לו שהסוס אולף
באופן מיוחד והורגל בבוא לבניין המשטרה להוריד את הפרש בצורה
שלימדו אותו.
בטרם עזב את מקום עבודתו, לא היה שוכח להזהיר את אבו סלחה,
שמונה לשומר:
"יא, אבו סלחה "דיר בלק" (הזהר) שלא יבואו גנבים. צמנט. חשב
(עצים).
הכל!"  "הדר יא חווג'ה  דב, בסיר מניך (יהיה בסדר)", היה מבטיח
אבו סלחה.
אף כשהוקם כבר הבניין, שנועד  לשמש את עובדי "אגרובנק", שהיו
צריכים למכור קרקעות של חוסמאסה, היה מזהיר את אבו סלחה שישמור
היטב על... שלא יגנבו את הבניין. לאחר שאין לך משרד בלי שומר,
נתמנה אבו סלחה לשומר המשרד. נוסף על תפקידו כשומר הבניין היה
לגנן הראשון, לאחר שיעבץ הורה לו לשתול בסביבה עצי פרי, שיחי
נוי ולהפוך את הפינה הקטנה לנווה מדבר אמיתי. אבו סלחה  שמר על
הבניין, טיפל בגן שנטע בשביל חווג'ה יעבץ, גידל ירקות ומזמן
לזמן היה מעמיס את היבול על החמור ויוצא עמו רחוק לבתי
המתיישבים הראשונים, שנפשם יצא לירק טרי. אבו סלחה, אף על פי
שמכר את החלקה שלו, לא חש כלל שחוסמאסה אבדה לו. להיפך, הבניין
הגדול, שכאילו הקימו בשבילו, העצים שגדלו והתפתחו הגבירו את
תחושת בטחונו, שחוסמאסה ואבו סלחה -חד הם, עד ש...
יום אחד פשוט נעלם. איש לא ידע מתי נשלח מהמקום, לאן הלך עם
בתו ועם חמורו.  במקומו הופיע "בשטח" נסים פרדו "השומר", יליד
טורקיה,1898. מהיום הראשון שהופיע ב- 1935בין המתיישבים בחולות
"הדרום" ובין החושות של השכנים הערבים, היה לכל אחד ברור שנסים
וחולות המדבר חד הם. שקטים כלפי חוץ וחלקים, אך הם מסוגלים
להיות מסוכנים בשעת סערה. כבר במפגשו עם ה"שבאב" כשניסו ללעוג
לרוכב בודד בתוך הכרמים של הכפר, ירד מהסוס ובאחזו שניים מהם,
ניער אותם בחזקה ובעקרו סמוכת עץ התגרה בהם:
"אם אתם גיבורים, התקרבו אלי ואז ארסק ראשיכם. ופעם שנייה
כשאעבור  על ידכם תברכו אותי מרחוק: "מרחבה יא  נאט'ר (נוטר)
נסים!"
"ולא ג'דה (גיבור,אמיץ)", הסכימו אתו הערבים שלכל צעקות התאספו
סביבו. לא עבר זמן רב ונסים "השומר שהחליף את אבו סלחה, היה
באופן טבעי "בתוך העניינים"  ולא היה דבר שהיה נסתר מעיניו.
נסים  היה מוצא את הטועים בחולות, שהגיעו  לבסיס האימונים
המרכזי של  ה"הגנה" בגוש דן ומוליך אותם ל"חוסמאסה".
אף לאשתו של נסים, שהתגורר במקום, היה תפקיד אחראי בפעולות
ה"הגנה". סיפורים לאין ספור היו נפוצים על "הסדין המאותת" .היא
נהגה לתלות את הכביסה על גג הבית. במקרה שנראה רכב של המשטרה
או יחידת שוטרים "סקרנים"  מתקרבת לחוסמאסה, הייתה מניפה סדין
אדום, וכשראו אותו המתאמנים  מטעם ה"הגנה", מיד  היו מתחלפים
לסטודנטים, שעוסקים בלימוד חי וצומח בחולות, ובמקום אקדחים
היו שולפים מכבשים לייבוש צמחים ואף  זכוכיות מגדלות.
המרכז לאימונים של  חברי  ה"הגנה", שבעתיד התפרסמו  בתור ראש
המדינה ובוניה כגון  זלמן  זר, פנחס ספיר, נתן אלתרמן, נשאר עד
היום  מבחינת מסתורין. עד היום לא יודעים מי הקים את  מבנה
העתיק, מתי ומה הייתה מטרתו?
הארכיאולוג יריב שפירא, גילה בגבעת המבנה שרידי אדם הקדמון,
כלי צור ששימשו לציד ולעיבוד עורות.  כן נאספו בסביבה זאת
חרסים ומטבעות מתקופה הפרסית והלניסטית, עדות מובהקת של  ישוב
קיים  (כנראה חווה חקלאית).עדיין התקיים במקום בתקופה הביזנט
ישוב חקלאי. עם פלישת הערבים ממדבר ערב, שלא היו בקיאים בעבודת
האדמה, ולא התעניינו בה, החלה גם פלישת חולות ,שהפכה את האזור
הפורח לשממה ונשארה במצב כזה עד 1934-1935 שנים, שחברת
"אגרובנק", מיסודו של הבנק לחקלאות ולבניין, רכשה את  החולות
והפכה אותם לעיר "חולון".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קמה בבוקר.
קוראת שני
סלוגנים עם
הקפה.
צוחקת.
הולכת לעבודה.
צוחקת.
מדקלמת לאנשים
בעבודה את
הסלוגנים
שקראתי.
לא צוחקים.
מאושפזת חודשיים
במחלקה
פסיכיאטרית.



אחת בפגישה של
"מכורים
אנונימיים
לסלוגנים
מטופשים".


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/06 7:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה