נמאס לי מכל הדברים כאן, במקום הזה שנקרא בית.
ואם אני אגיד לך שלא טוב לי, אתה תאמין? או שתמשיך לנשק אותי
עד שאחד מאיתנו יירדם אל תוך הלילה?
העיניים שלי צורבות, אז אני קמה מהמיטה והולכת לאמבטיה כדי
לשטוף אותם.
כל הבית חושך, כולם כבר מזמן נרדמו, רק אני ונדודי השינה שלי
משוטטים בשעות כאלו.
אחרי שנתקעתי בשולחן הקטן ליד החדר שלי, כל פעם מחדש אני שוכחת
שהוא שם, אני גוררת את עצמי לשירותים. יש שם יותר מידי תאורה
וזה לא עושה לי טוב בעיניים, אז אני סוגרת את האור.

כנראה שהייתי באמבטיה יותר מידי זמן, כי כאשר קמת מצאת אותי
מעולפת על הריצפה. ליד ראשי היתה שלולית דם, כנראה נפצעתי בראש
כשנפלתי, ואתה קצת מבולבל, רק עכשיו קמת, עוד לא שתית קפה
ופתחת את העיתון של הבוקר, ואני מעולפת באמבטיה.
אתה נאנח, ניגש אלי באדישות מדהימה, כנראה מין הרגל מפותח שעם
הזמן גבר, ואתה מעיר אותי בעדינות ומניח את ראשי בחיקך.
כשאני מתעוררת אתה לא מנסה לדבר, אפילו לשאול אם הכל בסדר, כי
אתה מניח שאין לי כוח לדבר, אז אתה לוקח אותי ומשכיב אותי
במיטה.

למה אנחנו ביחד? מזמן אנחנו כבר לא אוהבים, אפילו תשוקה כבר
אין בינינו.
אני לא חושבת שבאמת אהבנו. איזו תלות יש בין שנינו, אנחנו ביחד
סתם, סתם כדי שלא נהיה לבד ברגעים שכאלה.

והמקום הזה נקרא בית, ומי אני שאגיד שלא. אבל כל כך נמאס לי.
נמאס לי לא לדבר על כלום ולדבר על הכל.

אני רוצה בית.