את נפרשת על כל מה שהעיניים קולטות.
ודאי לא הרבה ככל הנראה.
ובכל זאת מגובה כזה ומעל שבר כזה
נקלט ים ואין סופו.

עננים מזדחלים בביצת ההרים ממול.
אותם אני פוגש יום יום בגובה העיניים ואף מעליו.
אך כשאחזור שוב לגובה ילדותי
ימשיכו, מתעלמים, בשלהם.

עיניים נמשכות לאופק מחפשות את הסוף,
השמור ובטוח לדברים הטובים.
והוא כרואה ואינו נראה, נמשך אתן.

הנוף הנפרש סביב, באחד מימיו הטובים,
אינו מקטין אותי כראוי לו ואיני נפחד.
אני מתעצם.
אמנם אחד מיני ריבוא העיניים הניבטות בו עכשיו.
אך רק למעני העננים מרפים כעט.

ואולי זו ההחלמה המהירה שנתאחלתי
כי כבר אין לי מה לעשות עם התמונה הזו שחלפה.
תצלום בלתי אפשרי לא יראה  לעולם.
אני שב לחלום עכשיו ואפשר שישכח לעולם.