ליהי גרוסמן הייתה תלמידה בכיתה ט'. היא הייתה הילדה הכי יפה
בשיכבה, והספורטאית הכי טובה, והכי מקובלת, והכי חכמה,
והתלמידה הכי טובה, ויו"ר מועצת התלמידים, והיא הייתה הכול.
כולם אהבו אותה- המורים, הבנים, הבנות. הבנות תמיד רצו להיות
בחברתה, ונדמה היה שאולי חשבו שהן יכולות ל"הידבק" ממנה ולקבל
קצת מכול קסמיה.
הבנים מאוד אהבו אותה, כולם חיזרו אחריה- כתבו לה מכתבי אהבה
ושירים, שלחו לה בונבונירות ופרחים, והיא- שלחה לכולם חיוך
מתוק, אמרה תודה בחינניות אבל סירבה. כולם חשבו שהיא מחכה
ש-רוני, החתיך של השיכבה, יציע לה לצאת איתו, אבל הוא לא הציע.
עד שיום אחד, ביום ראשון של חודש פברואר, הוא שלח לה פתק
בשיעור מתמטיקה וכתב עליו: "רוצה לצאת איתי הערב"? והיא כתבה
לו בחזרה: "תודה אבל לא תודה". כשכולם שמעו על זה, לא מפיה של
ליהי כמובן, הם נהדמו ולא הבינו למה היא סירבה לו.
מייד מעמדה של ליהי החל לרדת. שמועות החלו מתרוצצות עליה שהיא
לסבית, ובגלל זה היא מסרבת לכול בחור. ליהי הפכה מהנערה הכי
מקובלת לנערה הכי פחות מקובלת והכי מנודה. העובדה הזו לא
הפריעה לליהי, אבל מה שכן הפריעה לה הייתה העובדה שהחברה מנדה
אותה בגלל שיש סיכוי שהיא לסבית. אז מה?!
זו הייתה שאלה ש-לליהי לא הייתה תשובה עליה.

וזה עצוב, שאם ליהי (אולי) "שונה" היא צריכה להיות מנודה. וזה
עוד יותר עצוב שליהי האשימה את עצמה בטיפשות החברה. וזה הכי
עצוב שבגלל טיפשות החברה-היא התאבדה.