כך הן הולכות וכלות, רבותי
מתאדות, נרצחות, נטבחות - אללי!
מובלות אל מותן בשלשות, כך אחי
הן כלות.

נלקחות, נחטפות, נגזלות מידי,
נחמסות, נרמסות, נשמדות, אלוהי!
ואני, אין אונים עד קצוות עצמותי,
בוהה בנוגסים שגונבים את חיי.

אלפים, רבבות, ריבואות, עד בלי די,
נשאבות כמו אוויר משוחף מראותי,
ניגרות, ניתכות, נשפכות מול עיני,
וזורמות אל הריק הגדול מתחתי.

במטבח הן מתות, אנוסות וכבולות,
תוך קירצוף כיורים וסירים, בשמירות,
למסדר המפקד הן בחי"ת מתייצבות,
ונופלות, על כרחן, עלובות ושדודות.

ריבואות, רבבות, אלפים, עד אין ספור,
כמו הוולגה, הנילוס, הים השחור,
נשרפות עד אפר, נשמדות בלי חזור
בלי חשוב, בלי הבין, בלי הביט לאחור.

שישים כל דקה נשמדות - שניותי
מובלות אל מותן בשלשות, בחיי.
בלי תכלית, בלי תכנית, בלי תועלת ודאי,
נשרפות דקותי, שעותי ושנותי.

שמונים אלף ביום, מיליארד בשנה,
וצריך כך שנה ושנה ושנה,
ואני עוד חושב על קצונה.