הנה עוד אחת באה..... לא תארנו לעצמנו עד כמה מוצלחת תהיה
האגודה. עדיין לא החלטנו אם זה משמח או מעציב אותנו. כל פעם
ששניים יוצאים מבעד לדלתות העץ הרחבות יד ביד, אנחנו מחייכים
בינינו לבין עצמנו ומבינים שעוד שתי נפשות מצאו את מקומן
בעולם.
תמיד הם מהססים בהתחלה. הדלתות הגדולות מרתיעות אותם, הם
פגועים ומצולקים, לא יודעים מה הם עושים כאן בעצם.
אבל אנחנו יודעים טוב מאוד מה הם עושים כאן. הם עברו את אותם
הדברים כמו כולנו. כל אחד שנכנס חושב שלאף אחד אין סיפור כמו
שלו, אין עבר כמו שלו, אין חלומות לא ממומשים ואהבה נכזבת קשה
כמו שלו. אבל עם הזמן, כשהם יושבים באולם האגודה ליד שולחן
בזוגות או שלשות, על סיגרית נחמה או סתם כוס קפה, הם מבינים
שכל מי שיושב כאן עבר את אותם הדברים.
יש כאלה שאוהבים את ההרגשה המרה. יושבים כאן חודשים, מביטים
סביבם על האולם החשוך למחצה מאיזה פינה אפלולית, מקשיבים
למוזיקה השקטה ומשחקים עם השתייה שמונחת מולם. מסתכלים על כל
האנשים שמנסים להתגבר על הבדידות בעזרת חברה, ומזלזלים. אותם
עקשנים עם הלב השבור שחושבים שאם התגברת בחיים על אותה אהבה
שלא הייתה, אז לא אהבת באמת. אני מרחם על אותם אנשים. הם לא
מבינים שהגיע הזמן להתגבר. אלה האנשים שיושבים כאן מהיום שהם
נכנסו בעד דלת העץ, חצי מהססים וחצי בטוחים בעצמם, שכלום לא
יעזור להם. אלה האנשים שיישארו כאן לתמיד.
הסתכלתי במסך על הבחורה ההססנית עם הפרצוף הנוגה, שהיה צריך
לקבל את פניה ולראיין אותה עוד רגע קט.
התחלנו להתווכח מי ילך לקבל את פני החדשה. כבר ראיתי את הדמעות
היבשות על הפנים יותר מדי פעמים. כמעט הסתיימה לי המשמרת.
שמישהו אחר ילך לראיין אותה, ויחשוב בזמן השיחה.. האם היא תמצא
כוס קפה ושני אנשים לדבר אתם, או פינה אפלה ושתייה לשחק איתה?
אני מאסתי באנשים העצובים. כשיש לך יותר מדי רחמים עצמיים, אין
מקום לרחם גם על האחרים. הידיים שלי היו מלאות בשברים של הלב
האישי שלי.
היד הקטנה של השעון זזה עוד קצת...והסתיימה לי המשמרת.
קמתי, התמתחתי, ומתוך הרגל הסתכלתי שוב על השעון. אולי הראיון
יסתיים מהר עם החדשה. ניקיתי את שלט הנחושת שעל השולחן מאבק
בלתי נראה, ויצאתי מבעד לדלת אל אולם אגודת הלבבות השבורים.
בסתר מקווה...בסתר מצפה...
אולי היום אמצא את הנפש התאומה שלי.