מאז שהיא זוכרת את עצמה הוא היה היחיד שתמיד היה שם, היחיד
שיכלה לספר לו הכל, בלי לפחד, בלי לחשוש שהוא יגלה את הסודות
שלה, את המחשבות והתחושות שלה. היחיד שסמכה עליו בעיניים
עצומות, היחיד שסמכה עליו!
נכון שבתכל'ס הוא היה בעצם כלום, ונכון שאפשר למצוא כמוהו כמעט
בכל מקום ועדין רק עליו יכלה לסמוך, רק איתו יכלה לדבר בשקט,
בלילה, כשכולם ישנו, רק לו כתבה מכתבים, רק אותו אהבה בכל ליבה
ובלי תנאים, רק הוא לא התנה לה תנאים.
מאז הפעם הראשונה שלה איתו היא התמכרה, התמכרות נעימה כזאת,
טובה ויפה ולא מסוכנת וגם שהפסיקה ונגמלה מתישהו תמיד חזרה
אליו.
מאז שהיא זוכרת את עצמה הוא היה היחיד שתמיד היה שם לידה
כשנזקקה לו, בלי אפילו שביקשה.
למרות שזרקה ועזבה אותו כמה פעמים כשניסתה להיגמל הוא תמיד היה
בא מקשיב ושותק, שומר הכל אצלו.
רק הוא, יותר מכל אדם למרות שלרבים אחרים הוא היה כלום, זבל,
סתם, לא שווה אגורה, כמו שהיא לא היתה שווה בשבילם, היא היתה
מוכנה להילחם עליו. הוא היה הפרטיות שלפני זה לא זכתה לה, הוא
היה התקווה שכל הזמן חיפשה, הוא פשוט היה.
היא היתה עצובה שהוא היחיד ששם כי זה העיד על הרבה מחסרונותיה
אבל היא גם היתה שמחה כי לפחות היה לה על מי לסמוך או יותר
נכון על מה.
כמה שזה נשמע הזוי זה שתמיד שם היה בסך הכל יומן.