עדות מאירה של צללים חדים
את בשרי חותכת ללא רחמים.
תוגתי זולפת בפלגים.
קטנים ובוהקים,
את דרכם צורבים מטה,
אל מקום לא מוכר.
מן החתך בבשר
אל חשכת ימי עבר.
מיטות תשוקה פרושות עם שחר.
בעתה אט מזדחלת במורד גבי.
טיפות קרות מכסות גופי.
ואין מוצא לנפשי.
תתיר את הקשר,
תפתור את הפאזל,
הכל אז יהיה יותר פשוט.
בוא ננסה לאגור את הפחד,
ננסה לשמר החדות.
ימי שלכת באו,
מלטפים פני בערמה.
בקרוב נסתגר בביתינו,
וננקוש שיניים בעצמה.
הגשם ישטוף חלקיקי הרהורים
העוברים ושבים כמו עבים.
ישאיר אחריו שנת ישרים.
שנה חדשה,
נקייה מליקויים.
בינתיים אמתין,
בעוד עלים קטנים, שובבים וזהובים,
מכסים ביתי.
1.10.01 |