היא מעולם לא סיפרה לו באמת מה היא מרגישה.
היא נתנה לו לחשוב מה שהוא רוצה בלי יותר מידי באלגן - ככה היא
רוצה.
בכל יום , הנושא געש יותר בתוך הבטן, אבל עדיין - היא העדיפה
את השקט שבחוץ.
מידי פעם היא נזכרת במה שהיה, איך הבן זונה קרא לה יום למחרת,
אמר שזה דחוף, והיא מתוך נאמנות...? כבוד...? אהבה...? (עד
היום היא לא יודעת מה מהם הכי נכון) הלכה אליו.
וכשהיא הגיעה, זה כבר היה מאוחר מידי, הרעל נשטף פנימה, טיפה
טיפה מציף את ליבה, מוחק כל פיסת אהבה שעוד נותרה לה.
אבל היא העדיפה לשתוק, לשמור את הכל בבטן - ככה הכי טוב.
עברו כמה שנים מאז, היום היא כבר ילדה גדולה, אפשר לומר אישה.
היא חושבת על העתיד, בית, משפחה (אולי אפילו ילדים) אבל כמו
משהו שניתקע בין השיניים ולא משנה מה עושים עם הלשון - הוא
מסרב לצאת, ככה אותה מפלצת קטנה בבטן, לא נותנת לה מנוח.
כנראה שהפעם, בכל מחיר שיהיה נצטרך להוציא את זה החוצה.
היא תפסה את הטלפון בידיה הקרות (ככה זה כשמתחיל להיות קר...
הידיים שלה הופכות לקרות גם כן, מזלה שאהובה אוהב אותן ככה -
הוא אומר שזה מאוד נשי...)
מהססת מספר פעמים ולבסוף מודה לטכנולוגיה המודרנית כשהיא שולחת
לו SMS :"מה אתה עושה הערב? רוצה להפגש?"
"וופפ... זה לא היה כ"כ נורא" היא חושבת לעצמה... "רק חבל
ששלחתי את ההודעה עכשיו ולא בערב... ככה לא הייתי צריכה לחשוב
על זה כל היום..."
הפגישה המיועדת לא נותנת לה מנוח...  לבטל... או להגיע? ואולי
הוא יבטל (כמו שהוא תמיד עושה...) ואם הוא לא מבטל... מה אהובי
יחשוב על זה...?  ואם בכלל לספר לו...
הזמן עובר... והיא יודעת שאם זה לא יצא החוצה - המפלצת הקטנה
הזו תגדל ותגדל ועם השנים תהפוך להיות חלק ממנה - וככל שהיא
חושבת על זה יותר - זה נשמע לה יותר נוראי.
אז היא מחליטה - על החיים ועל המוות...
ושוב שולחת לו הודעה... "אני חושבת שאני משתפנת..."

ככה זה איתה...
היא מעולם לא סיפרה לו מה קרה...
וכנראה שהיא גם לעולם לא תספר...
כי עכשיו היא לא חוששת לאבד אותו... לא כמו שהיה פעם...
הפעם החשש הוא לאבד את מה שיש לה...
לאבד שוב את הדבר החשוב ביותר בחייה...
לאבד את מה שאלוהים העניקה לה לאחר שנים של כאב...
עכשיו היא חוששת לאבד את אהובה...
אז היא מוותרת... נושמת לרווחה מודה על כל מה שיש לה...
ומקווה לטוב יותר - בשבילו...