כעת אני הולך ברחוב.
כעת במובן של הווה.
כעת רוב חיי הם עתיד.
עתיד, שבכלל לא בטוח שהוא עתיד לקרות. עתיד, שחלקיקים של
תודעה, של זכרונות שעוד לא נוצרו, מרצפים את הווייתו.
העבר הוא בעצם דומה מאוד.
אותם החלקיקים אך בשינוי מינורי.
בהירות יתר.
התמונה מצוייה במסגרת של זמן וחלל וההצבעה היא פשוטה יותר.
פחות מעשית.
למעשה לא יעילה בכלל.
העולם הרי עוסק במה שאתה עוסק, כי אתה הוא העולם של עצמך. רוב
הדברים שאתה עוסק בהם בנויים מדברים שרצית לעשות.
בעתיד.
ומה קורה כשאפשרויות העתיד מצטמצמות? האם כל שנותרו הם חלקיקי
העבר? מה קורה כאשר נגמרים כל חלומות חייך, כאשר כל נופי
הבראשית בהם רצית לבקר, בעתידך, מתרחקים ממך, מפני שעתידך קרב
לקיצו? האם הבחירה המשמימה, לשקוע בהווה של סוף חיינו, היא
נצחית וסיזיפית, (במובן ההתנהגות האנושית) לאורך מהלך
ההסטוריה?
כעת הכל פרוס לפני, כאילו מכוסה שמיכה האטומה לגשם שאלותי.
אך כעת משתנה מרגע לרגע.
כנראה שעם הזמן באות התשובות.
גם המוות.... |