תמיד ידעת שאתה מושלם. מגיל צעיר היית מושלם בכל. בגיל בו
ילדים אחרים זרקו אוכל על הרצפה וקשקשו על הקירות, אתה אכלת
ישר מהצלחת וציירת יצירות אומנות על הדפים שאמא נתנה לך. בגן,
הגננת תמיד שיבחה אותך על הסדר והניקיון המופתיים שלך. היית
מסדר את כל הצעצועים אחרי ששיחקת בהם, ושוטף ידיים לפני ואחרי
כל ארוחה. כשהגעת לכיתה א', למדת לקרוא ולכתוב תוך חודש, והיה
לך הכתב הכי יפה מכל הילדים. הצטיינת טוב מכולם בחשבון, בתנ"ך,
באנגלית, ובשאר המקצועות, וכל המורים אהבו אותך, במיוחד
המורות, משום שידעת לכבד את המבוגרים ממך כמו שצריך.

כמו שהצטיינת בלימודים, כך היית מושלם בשאר הדברים. עד גיל אחת
עשרה כבר השתתפת באופן קבוע בחוגים לפסנתר, גיטרה, התעמלות
קרקע וקראטה. בגיל שלוש עשרה הצטרפת לחוג מתמטיקה למתקדמים,
וכשהגיע יום ההולדת שלך, חגגו לך את הבר-מצווה הכי יפה.
במסיבה, עמדת בכניסה ולחצת ידיים לכל המוזמנים. ואפילו פעם אחת
לא שכחת לחייך לכל הדודות והדודים שבירכו אותך.

את גיל ההתבגרות עברת בלי התפרצות אחת על ההורים, ומעולם לא
נגעת בסמים או בסיגריות. זה היה דבר שתמיד התגאית בו. בבית
הספר היית פעיל בועד התלמידים, ועשית כל מה שהיה צריך כדי לשפר
את האיכות והאווירה בבית-הספר שלך. בסוף הלימודים, כל ציוני
הבגרויות שלך היו מעל 95. במתמטיקה ואנגלית נבחנת על חמש
יחידות, ובשני המקצועות קיבלת 100. בבחינה בעל-פה באנגלית
הבוחן התרשם ממך עד כדי כך, שדיבר איתך חצי שעה מעבר לדרוש.
כשקיבלת את תעודת הבגרות, ציין אותך המנהל לשבח על פעילויותיך
החברתיות, וכל המורות בכו כשעזבת. מעולם לא היה להן תלמיד טוב
יותר.

גם בצבא היית מושלם. עם פרופיל 97 וכושר גופני מצויין, התגייסת
לצנחנים ותוך שנה קיבלת את כל אותות ההצטיינות האפשריים. כל
החיילים שפיקדת עליהם אהבו אותך, וכולם אמרו שהיית המפקד הכי
טוב שלהם. אחרי שנתיים של שירות צבאי, שמונה חודשים לפני
השחרור, חתמת על שנתיים נוספות קבע. מפקד המחוז חייך בהקלה
כשראה את הטופס שלך על שולחנו.

כשהשתחררת, התחלת ללמוד הנדסת מחשבים באוניברסיטה הכי נחשבת
שיש. כשקיבלת את התואר, רבו עליך המוסדות הכי נחשבים, עד
שהתחלת לעבוד בחברת ההיי-טק הכי גבוהה בצמרת. בתוך שנתיים
קודמת בחברה במהירות ועוררת עליך את קנאת כל העובדים, כולל
סגנו של המנכ"ל, שידע שבתוך מספר חודשים הוא יוחלף על ידך.

וכמו בכל דבר, גם באהבה היית מושלם. בגיל 25, פגשת באוניברסיטה
את נערת חלומותיך. היא היתה יפה, חכמה, מקסימה. בשבילך, היא
היתה מושלמת. ואתה היית מושלם בשבילה. ידעת בדיוק מה להגיד לה
ומתי, ומעולם לא שכחת את תאריך יום ההולדת שלה, את יום השנה
שלכם, או את המבחנים החשובים שלה. גם סיפור האהבה שלך נוהל
באופן מושלם ובדיוק לפי החוקים. אחרי שנה של חברות היא עברה
לגור איתך, ואחרי כמה חודשים נוספים, לקחת אותה למסעדה שהיא
הכי אהבה, ואמרת לה שאתה רוצה לבלות איתה את שארית חייך. כשהיא
בכתה וחיבקה אותך, ידעת שהשגת הכל בחיים.

החתונה שלך היתה החתונה הכי יפה שראו האנשים שנכחו בה אי פעם.
אימך בכתה כשקידשת אותה לך לאישה, והיא ידעה שהיא הצליחה לגדל
אותך בדיוק כמו שצריך.

חייכם יחד היו מאושרים.  מושלמים, למען הדיוק.  עשיתם הכל כמו
שהיה צריך.  מעולם לא רבתם.  בכל בוקר כשיצאת לעבודה נישקת
אותה, ובכל ערב היא נרדמה בזרועותיך, חבוקה באושר המושלם שלך,
באהבתך השלמה וחסרת הפגמים כלפיה.

אבל כמו שאהובתך היתה מושלמת, היא גם היתה חולה, ושנה וחצי
לאחר שנישאתם, היא גילתה שהיא חולה בלוקמיה. הידיעה הרסה אותך.
השלמות התחילה להתפרק.  לילות שלמים נרדמתם מחובקים בכאב
שלכם, בכאב שלה. אולם למרות זאת, נרתמת לעבודה מייד. ידעת שכמו
שאתה מושלם בשאר הדברים בחייך, גם פה תהיה מושלם. עברת מרופא
לרופא, קראת את כל החומר בנושא המחלה שיכולת למצוא. ביררת על
הדרכים השונות לטיפול. עשית הכל.

אחרי שנה, כבר ידעתם - לא נמצא תורם. בעיניים אדומות מבכי
ומחוסר שינה ובגוף דואב וקירח מטיפולים, ביקשה ממך אהובתך
שתיתן לה לחיות את מה שנשאר לה בשקט, בבית. באותם ימים
אחרונים, טיפלת בה באהבה הכי רבה שהיתה בך, מבלי לזוז ממנה
לרגע.  עשית את זה בשלמות.

וכשהיא הלכה, לבסוף, ישבת לצידה על המיטה והחזקת את היד נטולת
החיים של זו שכה אהבת, וידעת שאינך מושלם, משום שלא הצלחת
להציל אותה. לא הצלחת לגרום לה להישאר. כשהשחר עלה, הרמת
עיניים יגעות להסתכל בעצמך בהשתקפות מהחלון, ובמבטך גילית שאתה
כבר לא אתה. אתה כבר לא מושלם.