"יש שתי קיצוניות מסוכנות בשוויין, להוציא את ההגיון מהראש
ולהכניס שום דבר במקום"- פסקל

אחרי אותה שיחה קולנית ומתנצחת, הבנתי שנישואיי הולכים
לעזאזל.
שגם הנישואים האלו הולכים לעזאזל.
לאחרונה התחלתי נתקף בהרגשה פרמננטית של גירושין מכל דבר או
מכל אחד ואחת,שאי פעם ביקשתי להתחתן איתו או איתה,בצורה זו או
אחרת.
"הזז ממך כל דבר שמפריע לדרך שלך,ואם אתה לא מצליח להזיז את
זה,זוז אתה",
אמר לי כמה וכמה פעמים חבר שיודע להזיז דברים.
אזהרה פיקחית שלא השכלתי להאזין לעצתה בזמן.
"כל דבר שמפריע לי"-דרס אותי ללא הרף כמו שרק דברים מפריעים
יודעים לדרוס.
הלוך ושוב נדרסתי וחזרתי לשכב על המדרכה הלוהטת,רק ממתין
לדריסה הבאה.
וזו לא אחרה לבוא.
ידעתי כעת שאם לא אזוז מדרכי שלי,בהקדם האפשרי הנחוץ כל כך,לא
אוכל עוד לזוז לשום מקום יותר,ואוותר מבותר בדמי,
עד שאמות כאן.
"אני הולכת,זה פשוט לא יכול להמשיך כך,ואני לא רואה מול עיניי
שום פתרון לכל הבלגאן הזה שפעם ביקשת לקרוא לו אהבה.
ניתן לאלוהים לעשות את שלו,כי אנחנו לא מצליחים לראות את
הדרך"
אמרה,והלכה.
נותרתי המום אל מול פרץ הרוחניות התיאוסופית שהתקיפה את מי
שהייתה אשתי דאז,ומול גבה שהחל מתרחק מראותי,עד אשר לא ראיתי
עוד דבר.
נשארתי בכסא שלי,בסלון שהרגשתי שהיה שלי,אך לא רציתי לסמוך על
הרגשה זו במצבי.
לא זזתי מהכסא שלושה ימים ושלושה לילות.
מלבד הליכות רובוטיות אל בית השירותים ,שהיה ממוקם בסוף
המסדרון.
פשוט קפאתי.
מדהים איך אתה סבור כי אתה מוקף באנשים,טובים ורעים,במשך כל כך
הרבה זמן,רק כדי לגלות שהאנשים האלו היו מגיעים לראות את
אשתך,ואתה היית שם מין תפאורה,מקסימום עזר כנגד...
אף אחד לא דפק בדלת במשך שלושה ימים ולילות רצופים.
הטלפון היה מנותק,התריסים היו מוגפים.
חשכה שחורה.
וכך הייתה גם הרגשתי .
זה נורא להרגיש כל כך הרבה זמן חשכה שחורה כזו,אם כי זה יעיל
בהתייחס לסוף שממתין לכולנו,בסופו של עניין.
ישבתי שם,כאילו חיכיתי לסוף הזה שיגיע כבר,שייקח אותי
מכאן,שיסחוב את מה שנשאר ממני וייתן תוקף סופי למוות הזה שהיה
בין כה וכה אני,כל כך הרבה שנים.
אחרי שלושה ימים ושלושה לילות בדיוק,
קמתי.
ניגשתי אל חדר האמבטיה,חיברתי בדרכי חזרה את חוט הטלפון הדומם
אל הקיר,שבאותו רגע יכולתי כמעט להרגיש איך הוא מאיים לפול
עליי.
הבטתי במראה שבחד האמבטיה וראיתי את חללו של החדר.
אסלה,כלי איפור,קצף גילוח,מגבות,מברשות שיניים.
באותו רגע הייתי משוכנע שהמראה הזו משקפת הכל,חוץ מאשר את
דמותי.
נתקפתי בפחד נוראי שתקף את כל גפיי.כמעט ונפלתי מעמדי.
כמעט שממש נפלתי.
שטפתי את כולי באמבטיה עם מים בלי טמפרטורה,הכל החליק ממני,הכל
נזל ממני,לא הרגשתי עדיין כלום.
אחרי שניסיתי להתנגב מהמים שהחליקו ממני,נעמדתי שנית אל מול
המראה,בתקווה לתוצאות חיוביות יותר.
ואז נגלתה אליי מראית מציאותי,
והיא לא נראתה מגולחת כל כך.
בתנועות סטייל אונקולוגית ב' השלתי מעצמי את השערות המכונות
"זקן", שעטרו כמחלה את פניי הנבולים.
הטלפון צלצל.
"אדוני,מדברים מסוכנות הנסיעות "ווילסון טורס", רצינו ליידע
אותך שצברת מספיק נקודות בכרטיס הנוסע המתמיד שלך, ואתה
זכאי,על פי תנאי המבצע שלנו וכפוף לתקנון שלו, לקבל כרטיס טיבה
ללא תשלום לאחד מידעי אירופה הקלאסית"
"אני אגיע מחר לסוכנות"
עניתי מבלי כלל לדעת על מה אני מדבר.


"חייו של אדם הם מה שעושות ממנו מחשבותיו"-מרקוס אורליוס


כשהחשכה מסביבך הופכת לתופעה שמעבר לאסטרונומיה בסיסית,קרי
יחסי שמש-כדור הארץ, אתה מתחיל לתפוס שקופרניקוס היה חתיכת
מהפכן ,כשהבין שהוא מסתכל לכיוון הלא נכון, בעת שהוא מנסה
להבין איפה הוא חי.
בבוקר שאחרי השלושה בקרים שלא הייתי בהם ,זמנית,קיים,התעוררתי
בתחושה שאין לי כל מושג איפה אני חי,ואם יש לי-אז אני פשוט לא
מצליח לסבול את מה שאני רואה.
תחושה הכרתית חריפה זו דרשה ממוחי וגופי החולים,פעולה נמרצת
מיידית וחסרת פשרות.
וזו לא אחרה לבוא.
פיניתי את כל הרהיטים שהיו לי בסלון ובחדר האוכל
הצמוד,השולחנות,הכורסאות השטיחים,מכשירי החשמל,
הכל פונה אל החצר תוך שלושים וחמש דקות.
אספתי מהמחסן כל כלי שנראה לי כבד דיה על מנת לבצע את הפעולה
הנמרצת שקדחה בראשי והמתינה ללא לאות לרגע שידיי יחלו לבצע
אותה.
ניגשתי חזרה אל הסלון והתחלתי לפרק את הרצפה.
מילולית אני ממש מתכוון,לפרק את הרצפה.
שום מרצפה לא נותרה כשהייתה אחרי מאה ארבעים וחמש דקות של
מהלומות קרב קשות ברצפה,אשר מסיבה שנראית לא קיימת,נראתה לי
באותם הרגעים כשורש הבעיות האקוטיות שלי בחיים.
פיניתי את כל ההדף והאבק שיצרה פעולתי ,פיניתי גם את השברים.
במחסן היו מונחים כבר ,מוכנים,גלילי הפרקט שאשתי ביקשה ממני
לפרוס בסלון,לפני כמה חודשים.
עוד תכנית זוגית שלא יצאה לפועל מסיבות שקראתי להם בפני אישתי:
"חוסר זמן".
תוך כדי העבודה הנמרצת והכפייתית עד כדי פתולוגיה ברורה,החלה
תכנית ההמשך להירקם במוחי הקודח.
החדר של הילדים שמעולם לא נולדו לי-מי צריך את כל המרחב הריק
הזה כעת??
אהפוך אותם לחדר רחצה אחד גדול.
אשבור את הקיר המפריד,אבנה פינת אמבטיה,אעצב כיור או
שניים,מתלים מיוחדים לחלוקים.
אהפוך את הבית הענק הזה למשהו שפעם חלמתי עליו ולא חשבתי
שלעולם אבצע.
תוך כדי העבודה המאומצת המאובקת והבלתי אפשרית הזו התחלתי לחשב
את התשלומים שאחלק על מנת לכסות את ההוצאה האדירה הזו שאני
מפיל על עצמי ברגעים אלו ממש.
הקליניקה בנתניה-אני יכול להעלות את השכירות ב120 $.
לא העליתי כבר כמעט שנתיים!
הדירה ברעננה,אעלה גם שם.
הקליניקה השנייה בהרצליה-אבקש באופן חד פעמי שכירות כפולה,במשך
חודשים ספורים על חשבון החודשים הבאים.
הם יכולים לעמוד בזה.
בנוסף אבצע ניתוח אחד בכל שבוע,בכל אחת מהקליניקות בהן אני
עובד באופן קבוע,
וכל זה יספיק לבניית ג'קוזי לשישה אנשים.
ואת הבית בכפר סבא-אולי הגיע הזמן למכור אותו בכלל?...

אחרי שבוע בדיוק,ועוד שלושים ושש שעות,הפרוייקט ההזוי הזה של
הפיכת ביתי למין הרמון תורכי מקומי,החלה נמאסת עליי,לאט לאט
וביסודיות.
מצאתי את עצמי מול וילה חצי משופצת וחצי הרוסה,עובד 16 שעות
ביום,מעשן סיגריות מקרטון שאשתי השאירה(וזאת בטבעיות,למרות
העובדה שטרם יניקת ניקוטין אובססיבית זו,לא עישנתי במשך שש
שנים)
ולא הבנתי מה אני עושה לעצמי ולערמת הבטון הזו שעד לפני שבוע
שלושה ימים ושלושים ושש שעות,
הייתה בית מגורי.
התחלתי להגביר את קצב העבודה כשהתכנית החלופית למלא את ראשי
וגופי במשהו שיגרום לי לא לחשוב על כל מה שקורה לי,היא אותו
כרטיס טיסה שהגיע לי כך נראה,על פי שיחת הטלפון שהייתה נראית
כעת כאילו התרחשה לפני כמה שנים.
אחרי שלושה שבועות ועוד מעט,
הבית היה מוכן.
את הרעיון ההזוי להפוך את שני החדרים העודפים שלי לחדר רחצה
בגודל של מגרש קטרגל-גנזתי,
והפכתי את החדרים למרווחים יותר ולמעשה מסודרים יותר.
הסלון כולו צופה בפרקט עץ,והבית נצבע בצבעים אחרים.
הבית היה מוכן.
באותו ערב לקחתי "דמרול" וחצי על מנת לטשטש את עצמי קלות
ולנסות להתגבר על כאבי הגב שהחלו תוקפים אותי עקב עבודת הפרך
שעבדתי בשבועות האחרונים.
הרגשתי תחושת עייפות קשה שלא תקפה אותי מאז מסע הכומתה שעשיתי
בשירות הצבאי שלי,שנראה באותו רגע כאילו התרחש לפני מיליון שנה
או באיזו אגדה שמישהו סיפר לי שהשתתפתי בה.
התעוררתי כעבור 48 שעות פחות כמה שעות.
למזלי,שהיה נראה אז כמו מצרך נדיר למדי,השעה הייתה שעת בוקר לא
מאוחרת.
החלטתי,נחוש ומרוכז כמתמטיקאי מלומד,לחוש במהרה אל סוכנות
הנסיעות,שהבטיחה לי כרטיס טיסה על חשבון הנקודות שצברתי כ"נוסע
מתמיד"-שזו הגדרה נוחה ומסנגרת על אורח חיי הבריחה שניהלתי רוב
חיי הבוגרים,כרונולוגית.

פראג.
פראג נראתה לי הבחירה הזרה והמנוכרת ביותר שיכולתי להעלות על
דעתי.
צרפתית אני דובר מאז שהייתי נער אובססיבי לשירתו של בודלר,כך
שפאריז לא באה בחשבון.
בלונדון חייתי זמן רב מדי והייתי בה אבוד מדי-כך שאפקט הנוכרות
לא יעבוד במקרה הזה,וגרמנית אני דובר מבין מהבית,כך שברלין או
שוויץ גם לא.
בצ'כית אני לא מבין מילה ולמעט ביקור של סוף שבוע קצר לפני כ13
שנה,אינני זוכר מאומה ממנה.
"אני אקח כרטיס לפראג", אמרתי לסוכנת הנסיעות רונית,שהביטה בי
במבט מלא חמלה לאור מראית דמותי הרזה מדי,כחושה מדי,אפרורית
מדי שהצגתי בעודי אוחז בכרטיס אשראי מוזהב שעוטר באותיות MD
שמבקשות לשכנע שאני בא מרקע יציב אקדמאי ו"מסודר"-לעומת עטיפתי
הבשרנית המרמזת על מישהו שזקוק בדחיפות לשירותיו של רופא טוב.
"כמה זמן תשהה בפראג אדוני"?
השאלה הזו שברה את התדמית קרת הרוח שניסיתי להציג לסוכנת
רונית.
עמדתי דומם.
"אני לא ממש יודע..."-זרקתי בטון שנשמע שמאחוריו עומדת מטרת
נסיעה עניינית וברורה.
"אני צריכה לכתוב משהו",זרקה חזרה רונית."זו רק פרוצדורה,לא
התחייבות".
"אז תכתבי חודש" עניתי נאחז בצירוף המילים "ללא התחייבות",
מבלי כלל להתייחס להשלכות של תשובתי.
יצאתי מהסוכנות אוחז בתיקיית הפלסטיק שבאדיבותה ניפקה לי
הסוכנת האדיבה,מרגיש מבולבל ולא מרוכז מהסיטואציה שתוך כדי
הסוקר הזה קלעתי את עצמי לתוכה.
אך החלטתי להמשיך במשימה,יהיו אשר יהיו ההשלכות.
אני נוסע לפראג,וכמה שאעלה על המטוס הזה מהר יותר,כך
האמנתי,ייטיב עמי המצב יותר.

בכל שעה עגולה מגיח המוות בדמות שלד ומצלצל בפעמון השעון
האסטרונומי,בכיכר העיר העתיקה של פראג.
אחריו יוצאים בשורה ישו ושנים עשר השליחים,באותו רגע קורא
תרנגול מעל לראשיהם והשעון מצלצל.
הגעתי.
גופי בפראג ונפשי נודדת במקום לא ידוע.
אני ישוב בבית קפה שעל יד מוזיאון קפקא ומביט בדמותו של פרנץ
המרקד.
אני מרגיש פתאום כל כך קרוב אלייך,פרנץ. אני מבקש איזו שהיא
עצה,איך יצאת מכל זה?
לאן הלכת?
לאן הנסת את עצמך בכל המערבולת הזו?
אני לוגם לגימה מרה ארוכה מכוס הקפה שמונחת על שולחני ,כשאני
נזכר בתשובה ההיסטורית לשאלה שהצגתי לכיוון ידידי הצ'כי
המת,שנעלם אל תוך החשכה השחורה הסופית,מוקדם משתכנן.
יש משהו שמרגיש לי נוח בואכה נעים בהתהלכות ללא תכלית
שכזו,בערים זרות,בארצות נוכריות,
לבד כל כך.
אני מגיע לצומת ליד גשר ותוהה לאן לפנות.
שנייה אחר כך אני נזכר שאין לי כל כך מושג בין כה וכה מה
טומנות הפניות ופונה מייד פנייה כאילו מלומדת,ימינה.
איסטנבול,הונג-קונג, קרקוב, איסמעילייה, סאן ז'רמן, ברלין,
אתונה....
היכן הותרתי את דעתי והיא טרופה כל כך עכשיו ולא בנמצא.
אני מהלך ורגליי כאילו לא נוגעות בקרקע.
יש משהו משכר בהליכה ההזויה הזו ברחובות האלו,שהחשכה כל העת
מעלייך.
היא כוחנית ובשרנית עד כדי כך שאני מאמין לחלוטין שהיא היא
שמוליכה את רגליי,כי דעתי כאמור,אבודה.
לאן עוד נותר לי לנוס?
אני שואל את עצמי בעודי תחת תחילתו של גשר צדדי מעל נהר עיקרי
בבית קפה פינתי.
מה אני מחפש כאן בכלל ואיך שוב הגעתי לזה?
ושוב הגעתי "לזה",אין בכלל ספק.
ישנה הכרה ברורה שנוחתת עליך תחושתית בשלב מסוים בו תחושת
החשכה השחורה משתלטת על כולך.
פתאום,ברגע אחד,אתה תופס שהחיים האלו שאתה מנסה לחיות,הולכים
לאט לכל הרוחות.
והם מהלכים בהליכה ברורה פי כמה מניסיונות הצעידה הצולעים
שלי,ברחובות העיר העתיקה הזו.
לזמן יש משמעות אפסית כשאתה נמצא בעיר זרה ללא תכלית מעשית או
אחרת,כלשהי.
וכך גם לכיוון ההליכה שלך ברחובות.
אין נשמה חיה אחת שאתה מהלך לכיוונה,שממתינה לך במקום
כלשהו,שאתה מצפה לראות.
אין מקום בו אתה צריך להיות בשעה נתונה זו או אחרת.
המשמעות היחידה היא ההשפעה על הראות.
ככל שמחשיך אתה מבין שגם היום הזה מתחיל להסתיים.
התאריך ,גם הוא נטול משמעות לחלוטין והשעון על ידי מצוי שם
כתכשיט בלבד,לא יותר.
אפילו לא טרחתי לכוון אותו כשנחתי בעיר,על מנת שיתאים לשעון
המקומי.
הלו מה יכולה להיות ההשלכה עלייך אם השעה היא אחרי 15:00 או
לפני?
שום משמעות.
בדיוק כמו החדשות של 11 ושלושים בארץ.
בין כה וכה אלו שעות של תכניות אקטואליה בלתי פוסקות המשודרות
מסביב לאירועי היום ללא הפסקה.
למבזק המסכם  אין כל השפעה עלייך אם בין כה וכה אתה מסובך בשטף
האינפורמציה שאתה מאזין לא מרגע שהתעוררת.
הדרך בה אתה צועד מאבדת את המשמעות ברגע שאתה לא הולך עם מפה
ושאין לך כל מושג בקריאת השפה המקומית.
אם אין לך יעד שאליו אתה מנסה להגיע,אם אין לך מקום שאתה
מחפש,מה יכולה להיות המשמעות של כיוון הצעידה שלך בסבכי העיר?
שום משמעות.
בדיוק כמו הנקודות בתוכניתו של דרו קארי.
ללכת לאיבוד ודאי אתה לא יכול ללכת,
אתה כבר שם.
למרות כל זה,האורינטציה שלי בתוך מעמקי העיר מגלה כשרון
מפתיע,זמן קצר מאוד אחרי שהגעתי.
אני משתלב היטב במקומות שכבר הייתי,ומצליח להגיע אליהם כל יום
מחדש,בטעות מקרית לחלוטין,מבלי למעשה ידיעה ברורה היכן אני
נמצא.
השפעת צריכת ה"דמרול" שלקחתי איתי לכאן מתחילה לתת אותותיה
במיוחד בימים,בהם היקיצה שלי משינה הופכת למשימה קשה במיוחד.
אני לא מצליח כל כך לברר עם עצמי מדוע אני ממשיך לצרוך את
הגלולה הזו,בהתייחס לעובדה שכאבי הגב כמעט לא מופיעים,והסיורים
האין סופיים האלו בעיר מעייפים אותי דיה.
אבל אני ממשיך לצרוך אותה בדייקנות שוויצרית.
בשבוע האחרון התחלתי לפחד שלא אצליח להירדם בלילות ועצם הפחד
היה ששלח את ידי אל כיוון חפיסת הגלולות שנמצאה דרך קבע ליד
מברשת השיניים שלי וקצץ הגילוח(שלא בא לידי שימוש)
באמבטיה של החדר שלי.
הפחד שאני מדבר עליו שלח את היד שלי אל הגלולה גם בצהריי
היום,כל יום,רק על מנת שחרדה זו או אחרת לא תקבל אפילו הזדמנות
להופיע ולקלקל לי את תכנית נדודי ההחלמה התמוהים האלו שאני
עובר,וסבור שהם עוזרים או כלל לא חושב על מה שהם עושים לי או
לא עושים.
וכך המשכתי בהתקיימות הזו.
קם בבוקר,לוקח את התחתית לעיר העתיקה,מסייר שעות על גבי שעות
בכל רוחבי ולועי העיר , ניזון מנקניקיות צ'כיות עבות,מעוטרות
בכרוב מקומי וחרדל,וממלא את דמי כל יום במיליגרמים של "דמרול"
נקי.
כדי שלא יקרה כלום.
וכלום למעשה קרה,כל העת ובאופן קבוע,מבלי לפספס אפילו יום
אחד.

ככל שעבר הזמן כאן ,שני דברים מרכזיים אפיינו את השהייה שלי.
מצד ראשון ההליכות האין סופיות האלו ברגל,הלכו והתארכו.
בכל בוקר אמנם התחלתי את סיורי היום בעיר העתיקה אך עד מהרה
הייתי לוקח את התחתית ומהמר,כל יום מחדש,על אזור אחר,תחנה
אחרת,יורד בה וחוצה את כל פינותיה,
כל היום.
ההליכות הביאו את גופי אל מצבי תשישות קשים עקב תזונה לא עקבית
וכנראה,מצב מנטלי בו הייתי שרוי,כך שמדי שלושה ימים של סיורים
הייתי מבקש לעצמי שינה קלה בלילה שהיה מגיע באופן קבוע,והייתי
ישן למשך כיומיים שלושה,באופן רצוף.
שינה עמוקה,ללא חלומות.
או כאלו שאני לא זוכר שנחלמו.
ואז הייתי מתעורר,וממשיך באותה השגרה הבלתי שגרתית הזו.
והחיים עברו ,
ימים,
שבועות.
בתחילתו של כל חודש הייתי משלם את החודש שהייה שעבר ומנסה
לשכנע את עצמי שאם לא אשנה כאן משהו בכל מה שקורה לי,
אני אשאר כאן לעד.
שוב, אזהרה מלומדת וערה שלא השכלתי לשמוע לעצתה.
אחרי 4 חודשים לערך הגיע פקס אל חדר המלון שלי שכותרתו:
"באום-כץ משרד עורכי דין".
לא היה בי כל ספק תחושתי מה אני עתיד לקרוא בהמשך הדפים שמכשיר
הפקס שלי הקיא,במשך שש דקות רצופות,ללא הפסקה.
מסמכי הגירושים שלי הגיעו.
המעשה המסודר היחיד שהשארתי טרם יציאתי את הארץ היה השארת יעד
נסיעתי וכתובת מלון הדירות בו אשהה,לעורך הדין שלי.
הוא,ורק הוא,ידע היכן ניתן לאתר אותי.
התיישבתי מול תוצרת הפקס ובאופן מכאני למדי התחלתי לקרוא.
עד מהרה הבנתי שעל הדירה שלה תכננתי להעלות את שכר הדירה אני
נאלץ לוותר לטובת נוחותה של זו העתידה להפוך להיות גרושתי,ברגע
בו אחתום על המסמך הארוך הזה.
קראתי,
קראתי שוב,
חתמתי,
שלחתי חזרה.
בזה בעצם הסתיימו רשמית וחוקית חיי הנישואים האלו,
גם חיי הנישואים האלו.
באותו היום החל תהליך השינוי שלו ציפיתי ,לטוות חיים.
מבלי מעשה הכרתי, החלה התחושה בגופי להשתנות והלך רוחי,שהיה עד
אותו יום בלתי קיים או קיים לכאורה או קיים באופן כאוטי,
לקבל תחושות אחרות.
אחרי החתימה ושליחת הפקס חזרה לארץ,נכנסתי אל חדר
האמבטיה,ועמדתי תחת זרם המים כמחצית השעה,אם אוריינטציות הזמן
שלי הייתה מכוונת כלל ואני משער נכון.
יצאתי ,ולראשונה מאז הגעתי, אחזתי במספריים לקציצת ציפורניים
והתחלתי לגזור מעל פניי את רעמת הזקן העבה שעיטרה אותם.
השערות נפלו אל הכיור ועד מהרה מילאו אותו.
המשכתי בגילוח תוך שימוש בקצף הגילוח שהיה עד אז עטוף עדיין
בניילון הדוק,עקב אי שימוש.
שטפתי את פניי צחצחתי את שיני, התלבשתי ויצאתי מחדרי.
בפעם הראשונה מאז שהגעתי לכאן, היה לי יעד ברור לצעידתי, מקום
שראיתי במחשבתי וכיוונתי את רגליי לעברו.
רחוב קפקא, בדיוק מתחת לכנסיית ניקולאס הקדוש, עד יד בית
העירייה הישן.
בית הקפה שם היה בית הקפה בו שתיתי בכל בוקר את הקפה הראשון.
בכל יום הייתי שם, אך היום בלבד היה היום בו התכוונתי באופן
מודע להגיע אליו.
העיתון הצרפתי שהתנוסס באחד מדוכני העיתונים הראה שהיום יום
ראשון.
יום מצוין לשמוע קונצרט בכנסייה,חשבתי לעצמי.
"רקוויאם" מאת ורדי מנוגן היום, ראיתי על העלון שהוגש לי
בכניסה.
התיישבתי בשורה אמצעית בכנסייה המאוד מרכזית הזו.
על ידי התיישבה בחורה צעירה,נראית כמעט נערה,ועל תיקה הייתה
מדבקה שעליה הכתובת: "הרצליה-תור".
היא הייתה יפה יותר מציורי הקיר שהתנוססו על תקרת הכנסייה
הזו,כבר אי אילו מאות שנים.
היא התיישבה לבדה, הגיעה באיחור ונראתה פחות מרוכזת משאני
הייתי בכל החודשים האלו שעברו.
בתום הקונצרט ראיתי אותה מהלכת לכיוון בית הקפה "שלי",
התהלכתי ממוקד אחריה.
למרות אי הרגיעה הברורה שאחזה בכולה, לא יכולתי שלא להבחין
באיי השלווה שהיו
שתי עיניה, שלעומתם גלולות ה"דמרול" שלי היו לא יותר
מממריצים.
היה במבטה מין שקט, או חיפוש אחר שקט, משהו שנראה שכבר ראה שקט
ומנסה מאז לשחזר אותו או לאתר אותו מחדש, ולא מצליח.
מבלי לחשוב על דבר ניגשתי לעברה ופניתי אליה ישירות,ובעברית.
"אפשר לשבת"?
היא הביטה בי מעט מבוהלת מפרץ הישראליות שהוצתה לעברה וענתה
לי:
"אפשר".
"מטייל"? היא שאלה
"משהו כזה,ואת?"
"משהו כזה", היא ענתה בטון שהסגיר את ההשערה שלי [שנראתה כעת
כמאושרת] -שהיא מסתירה יותר ממני.
כל עת השיחה בינינו החל מולי להתמלא בכימיקלים ונוירונים
שהביאו אותי להרגשה מוכרת אך נשכחת של... התרגשות.
מבלי כל כוונה מצדי, הרגשה זו החלה מתגברת.
בעלה בקש ממנה פסק זמן ביחסים, היא סיפרה לי, כדי לבדוק מה כל
אחד רוצה מעצמו ומהשני, כדי לראות לאן אפשר ללכת מכאן.
"אני פשוט כל הזמן תופסת אותו בשקרים קטנים, וזה אותו סיפור
ישן. זה לא חדש העניין של השקרים שלו...
אותו סיפור ישן שאני תמיד נפגעת בסופו,אין לי כוח לזה יותר...
כל מה שאני רוצה זה מעט שקט".
"אני יודע", עניתי כמישהו שמכיר אותה על בסיס יום יומי.
"איך אתה יכול לדעת? אנחנו בכלל לא מכירים!?!"
"אמרת לי בעצמך", עניתי תוך כדי ניתוח מהיר של תשובותיה
הקודמות ואשרור התשובה שלי כאמינה.
"וחוץ מזה",יריתי ירייה באפלה,"זה כתוב לך על הפנים,והם עוצרות
נשימה,אם יורשה לי".
היא הביטה לכיוון אחר,מובכת,מבולבלת.
הרגשתי מבולבל יותר.
נפרדנו לשלום לאחר כשלוש שעות וחצי של שיחה שהייתה ההתקשרות
האינטימית הרצינית והיחידה שהייתה לי,מרגע הנחיתה ברפובליקה
הצ'כית.
במשך הימים שעקבו, היינו נפגשים בכל יום, בשעה כמעט קבועה,
באותו בית קפה, למה שנראה בדיעבד, כמעט אותה שיחה.
משיחה לשיחה הרגשתי איך היא נוגעת בי יותר, מתוך כוונה או ללא,
ואיך אנחנו מתקרבים אחת לשני, כל יום קצת יותר.
הרגשה שהכרתי אך כמעט לא זכרתי.והיא תמיד הייתה מושא התמכרותי
עבורי.
"את יודעת שמשהו קורה בינינו", אמרתי לה בתעוזה חצופה בלתי
מובנת, לאחר שלושה שבועות של שיחות קפה כאלו.
"אנחנו יכולים להתכחש, אנחנו יכולים לא לדבר על זה, אנחנו
יכולים להדחיק, אבל משהו קורה כאן".
"אני יודעת",היא הגיבה במבט מוסר, נבוכה,כאילו רואה מולה את
מראית בעלה הרחוק.
התשובה הדהימה אותי.
לא ציפיתי לה, או לכל תגובה שיכולה להתפרש כנענית.
"לא נוכל לעשות עם זה כלום עד שלא יקרה משהו שישנה את כל מה
שאת מנסה לסיים במערכת היחסים שלך...
אם זה לא ייפתר בצורה הבריאה ביותר האפשרית,מעולם שום דבר טוב
לא יוכל להתרחש בינינו,שיכול להיות בריא לך".
אמרתי, מבלי להאמין לפרץ הבריאות המנטלית שנאמרה במילים מלשוני
וגרוני,
ללא הכרה.
היא שתקה.
שתיקה מבחינתי הייתה עדיפה באותו רגע על כל תגובה אחרת שיכלה
להיות טרמינלית.
נפרדנו באותו היום כמעט מבלי לדבר, ובידיעה הדדית ברורה שהפעם
הבאה שנפגש, תהיה משמעותית מכל פגישותינו עד אז. לא ניתן עוד
להמשיך בשגרה המדוברת הזו שניהלנו אחרי חשיפת כנות כזו מצד
שנינו עמידה אל מול העובדות הברורות, בינינו.
כל זאת גם בהתייחס לעובדה שהיא עוזבת את פראג בעוד כיום וחצי.
"מחר יתחיל השינוי", האמנתי בתודעה שיכורת התרגשות.
עזבתי את בית הקפה, והיא הלכה לכיוון הנגדי.
מחשבות כפייתיות על "מה יהיה עכשיו" החלו לתקוף אותי, בעודי
חסר מנוחה וקצר ציפייה לפגוש אותה מחר.
הוא יחזור מברלין,חשבתי לעצמי, ויאמר לה שהוא מצטער על כל מה
שהתקלקל ומוכן לסדר את כל מה שצריך על מנת להמשיך לחיות
יחד...
הוא ילך לטיפול,
היא תלך אתו
הם ימשיכו לחיות יחד.
היא כל כך רגישה כעת, היא לא תוכל לעמוד בהצעות שלו, חשבתי
בעודי נזכר במראית זוג עיניה המצמררות...
הלו מדוע לקחת סיכון עם הלך שפגשה במקרה, בעיר רחוקה, פתאום
משום מקום?
מדוע לא ללכת על האופציה שנראית בטווח הקרוב בטוחה יותר?
חזרתי למלון שלי ומייד נטלתי גלולת "דמרול" על מנת לנסות
להפסיק את "איגוד הדיונים" שהשמיע קולותיו ודעותיו בתוך עומקי
דעתי, מבלי כל יכולת שלי להתערב או לפחות לבקש להוריד את
הווליום.
נכנסתי למקלחת וניסיתי לשטוף מעצמי את הקולות.
ניסיתי לפחות להנמיך את תכיפותם.
אך מים לא עשו את העבודה כאן.
המשכתי מתבוסס בקולות הרחשים ושלל הדעות שדעתי יצרה מבלי
הפסקה,מבלי לשתף אותי.
ומה אם אני לא מוכן לזה? לפתע חשבתי.
מה אם היא תענה להזדמנות להיות איתי, תסיים את מערכת היחסים
שלה ונחיה יחד?
הלו רק לפני כמה שבועות חתמתי על מסמכי הגירושין שלי!!
איך אתחיל כעת מערכת יחסים חדשה?
"הבלגאן" הזה שגרושתי דיברה עליו יחזור שוב מהתחלה????
דרגות החרדה שלי החלו מתגברות.
אבל היא כל כך יפה,חשבתי, ממשיך במבול הדעות.
יש בה מבט שנראה כמו יום חופש, כמו פריחה בשדה
כמו גשם טרי.
יש משהו בעיניה שנותן לי הרגשה תחושתית של כל אותם המקומות
הבטוחים והחמים אחריהם תרתי כל חיי, ואיבדתי בשלב מסוים את
דרכי אליהם.
איך אוכל לחיות בלעדיה?
והיא כל כך מרגשת...
ניסיתי להירגע בבליעת "דמרול" נוסף, תוך כדי שאני מגלה שאני
ישוב במרכז החדר שלי במשך כמה שעות כעת.
ירדתי אל הבר של המלון.
בר עתיק, מעוטר בסמלי המערב הפרוע למיניהם, אוכפים, כובעי
בוקרים וכתובת ענקית בכניסה:  "סמית' & ווסטון".
הזמנתי ג' וני ווקר אדום עם קרח וסודה.
התחלתי לטעום מהחטיפים המלוחים שהוגשו על הבר, מבלי לשים לב
שאני אוכל אותם בקצב קבוע וחולני.
לגמתי מהמשקה שלי וניסיתי לשנות את קצב התנהלות שלי בשעות
האחרונות, הקצב שמזיז את ידיי בקצב שהזכרתי לכיוון החטיפים,
הקצב שמייצר ללא הפסק את המחשבות האובססיביות האלו והבלתי
ניתנות לשליטה.
שום דבר כבר לא עזר לי.
אחרי המשקה הראשון הגיע השני ואחריו עקב השלישי, וכך זה המשיך
כל אותו ערב.
השפעת שילוב ה"דמרול" שלקחתי עם מיציו של האדון הסקוטי שנשפכו
אל לועי, ובנוסף אי התזונה שלי במשך היממה שעברה- החלו נותנים
אותותיהם.
תודעתי החלה משוטטת לכיוונים שלא כיוונתי לעברם.
לא יכולתי לעצור את זה.
לפתע ראיתי בדמיוני את פרצופה של גרושתי, דמות שלא העזתי
להעלות על דל דמיוני מזה כמה חודשים.
היא הביטה עלי בפנים מרחמות, כאילו חסה עליי כמלאך על קורבן,
ואומרת: "אמרתי לך שאתה בבלגאן גדול..."
דמותה של אמי, עליה השלום, עלתה לפתע גם.
גם היא, חמלה ומרחמת הביטה בי ואמרה:" אם רק היית מסדר את
נישואייך הראשונים בזמן, כמו שאמרתי לך, כל זה לא היה קורה.
איך הגעת לכל זה, מפונק שלי, איך הגעת לכאן?..."
תאמיני לי אימא, עניתי לעצמי, אני שואל את עצמי את אותה שאלה.
אחרי זוועה תודעתית מבושמת זו, הזמנתי את המשקה הסופי שלי שהיה
זהה לקודמים שבאו לפניו.
לפתע ראיתי התרחשות אנושית מסביב למקלט הטלוויזיה שהתנוסס מעל
הבר.
מתוך מה שהרגיש כהריסותיי אז, התרוממתי לראות במה מדובר.
הטלוויזיה הראתה דיווח צ'כי מניו יורק שגילה תמונות של שני
מטוסים שהתנגשו במגדלי התיאומים הגבוהים, במרכז הסחר העולמי.
מתוך מה שנותר מדעתי אז, המחשבה המפוכחת היחידה שיכולתי להעלות
הייתה מה הסיכויים ששתי תאונות כאלו יתרחשו בזמן מקביל כל כך?
האנשים מסביבי נראו המומים מגודל הזעזוע.
אף אחד לא דיבר בשפה שהבנתי,
אך כולם דיברו.
מתוך תחושת השתלבות בקהל ניסיתי להרגיש כמותם.
מראית דמותי החולה הייתה מספיקה באותו זמן להראות כמישהו
המזועזע מכל זה, כאילו מדובר בהתקפת טרור או גרוע מכך,
מלחמה.,בעוד אני חושב לעצמי: "מה אכפת לכל הצ'כים האלו מתאונת
מטוס באמריקה הרחוקה?...מה ההתרגשות?...
אנשים מוזרים.

אני לא משוכנע מה קרה בהמשך הלילה הזה,אני לא משוכנע ממתי הוא
הסתיים או מתי הוא כלל התרחש,אני לא משוכנע אם הוא כלל התרחש.
בעודי מנסה להתעורר ממיטתי הבלתי מסודרת, כשהשמש של פראג
בחלוני מסנוורת את חדרי כאילו כשעון מעורר עיקש,
קמתי.
הבטתי במראה שבחדר האמבטיה שלי וגיליתי חבורות לא מוכרות על
לחיי השמאלית.
גם על ידיי היו סימנים של שריטות גרירה.
שיערתי שכל זה התרחש בלילה, כאשר מישהו, כך נראה, גרר אותי
לחדרי עקב אי היכולת הטוטאלית שלי לקום לבד מאותו בר.
בעודי משער את כל זה, נזכרתי במראות מהתפוח הגדול, שחזיתי
בלילה המסוייט הזה שעבר עליי.
צולע ועייף ירדתי לכיוון הלובי של המלון,הצצתי בעמוד הראשון של
העיתון,
רק לגלות ש"הלילה המסוייט" שהייתי סבור עד לפני כמה רגעים
שהתרחש לפני כמה שעות, התרחש למעשה לפני שלושה ימים ולילות!!!
מבוהל מעצמי ומהסיטואציה, נזכרתי באורלי ובפגישה הצפויה שלנו
בבית הקפה, ברחוב קפקא, לפני שלושה ימים.
אחוז בתזזית בלתי נשלטת ניסיתי לרוץ לכיוון תחנת הרכבת התחתית
הקרובה למלוני.
התחנה הייתה עמוסה וסואנת, כמעט ולא ראיתי את השלטים, ואי
הריכוז הטוטאלי שאחז בי לא הרשה לי להמר הפעם על כיוון הנסיעה,
ובנוסף קיוויתי להגיע אל בית הקפה בשעה הרגילה שהיינו נפגשים
בה בימים שעברו.
הרגשתי את רגליי לא עומדות בחרדה הזו.
באותו בוקר התיישבתי בבית הקפה, ברחוב קפקא, תחת כנסיית
ניקולאס הקדוש, רק כדי להאזין לקריאת השעון האסטרונומי שבבניין
העירייה 12 פעמים.
בפעם ה13 , שסימלה את השעה 23:00 לפנות לילה,
חזרתי לכיוון הרכבת התחתית, מחשב בדעתי את העלות שתידרש להפוך
את חדרי הילדים
בבית לחדר הרחצה שתכננתי לבנות ולא בניתי מעולם...




מריונטה- בובת עץ אשר כל פרקיה ותנועותיה מונעים על ידי
חוטים אשר מוזזים על ידי מפעיל או מפעילת המריונטה, מיזמתו או
יוזמתה האוטונומיים.

פראג- בירת הרפובליקה הצ'כית.