הירח והכוכבים כבו לפתע, מי כיבה אותם? (צ'יזבאט)


זה קרה בשרות מילואים בדרום בקעת בית שאן, ליד החמאם.
היה לילה מואר, ירח וגם כוכבים מלוא השמים.
סיימתי את משמרתי ב 23:30, עסיס בא להחליף אותי. שיבצתי אותו
למשמרת זו כי הוא היה בין אלה שישנו כל היום ובלילה שיחקו
קלפים וגם הסניפו (אבל לא בשמירה).
חזרתי לאוהל, לשק השינה שלי. למדתי אז באוניברסיטה והייתי נוהג
להביא לשירות המילואים ספרי לימוד. הפעם היה בידי ספרו של קאנט
"ביקורת התבונה הטהורה".
פתחתי את הספר בדף האחרון שקראתי כבר והמשכתי לקרוא לאור פנס
חיוור.
שני המושגים "חלל" ו"זמן" התרוצצו במוחי ואיתם נרדמתי.
לא יודע כעבור כמה זמן חשתי טלטול עז בכתף.
פקחתי את עין שמאל, עסיס עמד לידי רועד כולו:
"מוטי, המפקד מוטי תקום, יאללה מהר".
לא הבנתי: "מה קרה עסיס?"
"בחיאת אללה, תקום מוטי, כיבו את הירח והכוכבים" אמר עסיס בקול
רועד ומלא בעתה.
שאלתי: "שוב שתית בשמירה, יא' עסיס?"
טלטולו של עסיס הלך וגבר
"בחיאת אללה, אתה יודע שמילה שלי זה מילה, אבל תקום ותראה יא'
מוטי, קום כבר".
גם עין ימין נפקחה. ראיתי שאין ברירה, צריך לקום ולהרגיע
אותו.
נעלתי נעליים, לקחתי את העוזי ויצאתי עם עסיס מהאוהל.
נדהמתי.
הלילה המואר הפך ללילה חשוך לחלוטין, כאילו מישהו הטיל שמיכה
ענקית על העולם והסתיר את השמיים ואת הכוכבים והירח שבתוכם.
חשבתי שאני חולם. עצמתי ופקחתי את עיני אבל החשיכה לא נעלמה,
זו הייתה חשיכה ממש מוחלטת.
"תגיד עסיס, מה עשית?" שאלתי בטפשות.
"וואלה מוטי, בחיאת הילדים שלי, אני לא אשם, זה ככה פתאום,
כאילו מישהו כיבה את כל הכוכבים וגם את הירח", אמר עסיס בקול
רועד.
"טוב, בוא לעמדת השמירה", אמרתי לעסיס.
הדרך הקצרה לעמדה הייתה ידועה לנו גם בעיניים עצומות, ובכל זאת
התקדמנו בזהירות.
לכשהגענו אמרתי לעסיס: "אתה נשאר פה בעמדה, אני יורד בכוון
לחמאם לבדוק מה קרה".
"אבל תיזהר, יא' מוטי. וואלק זה נורא מפחיד" אמר בלחש עסיס.
גם את הדרך לחמאם היכרתי בע"פ, יצאתי בזהירות מהעמדה והתקדמתי
לאט. לפתע, לא יודע איך, מצאתי את עצמי מחליק במהירות גוברת
והולכת עד שנתקלתי בחבטה עזה בקיר, בום טרך!
הקיר היה לח וחלק מאוד.
לפני שידעתי מה אני עושה, התחלתי לשמוע, כמו אנחה מחורחרת
מתמשכת "או... אי, או... אי".
ביד אחת אחזתי בעוזי, ובשנייה מיששתי את הקיר והתקדמתי בכוון
לאנחה המחרחרת.
האנחה נמשכה בקצב קבוע "או... אי, או... אי".
התקדמתי בזהירות רבה עוד שלושה צעדים, אבל בצעד הרביעי החלקתי
פתאום מטה לתוך תעלה.
התעלה הייתה לחה, עמוקה וצרה מאוד, חגרתי את העוזי על הגב
וזחלתי לאט.
הרגשתי שאני מתקרב לאט לאט למקור האנחה.
כעת, אפשר היה להבחין טוב יותר "פו.. תי, פו... תי", הקול הלך
ועלה.
זחלתי, די בפחד.
הקול הלך וגבר, "פו.. תי, פו... תי".
מיששתי מה לפני ולפתע חשתי משהו נע, דוקר ואפילו שורט.
הקול גבר, "פו.. תי, הפוך אותי... הפוך אותי..."
הייתי בבעתה מוחלטת, אבל כעת כבר אי אפשר להפסיק.
כפות ידי המשיכו לממש את מקור הקול.
הבחנתי במשטח קשה, וסביבו כמו ארבע רגליים נעות הלוך ושוב
במהירות רבה.
מה זה יכול להיות? לא ראיתי דבר.
המשכתי במישוש ולאט לאט התחלתי להבין. הבנתי שאני נוגע בצב
השוכב על הגב וזועק "הפוך אותי... הפוך אותי... הפוך אותי".
הפכתי אותו.
הוא לא אמר דבר, הרים את ראשו, בחן אותי בתשומת לב רבה.
ואז בתנועה מהירה וקצרה הצב הדליק את הכוכבים ואת הירח
ו... הלך לדרכו.





כפר סבא, אלול תשס"ה