חניתי את הרכב וחשתי את הפחד שמחלחל בי מידי יום חמישי
עוברת את השביל הירוק והעצים כאילו מחזיקים אותי לפני שאפול,
אין סימנים של בוץ, או דריכת עקב של חייל עייף.
והנה מגיע הרגע, אני כמעט לפני הדלת, עולה חמש מדרגות,
מביטה אל עבר הפינה השמאלית שבה תמיד הצבת את נעליך הצבאיות
והן כבר לא כאן...
פותחת את דלת הבית, אין מכתב מתחת לדלת- לא היית פה.
נכנסת לחדרי ובו לא מוצגים לתפארת אמך ואביך המדים האפורים -
אלו היפים עם סיכות בצורת כנפי מטוסים, ולא הכומתה האפורה
תמיד היא הזכירה לי את צבע העננים בחורף, עם שני חרוזים כחולים
המזדהים עם צבע השמיים.
ואיפה הוא התיק שמלא בזיעה ובלכלוך שליווה אותך השבוע והסרבל
עם שמך האצילי, איפה הם כולם...
לבשתי שמלה, פיזרתי שיער, התבשמתי בניחוח חדש
על האש מטעמיך ובכול מקום מחכים לבואך.
ואתה... אתה לא בא. |
