לכבוד יום הולדת שש עשרה, אחותי בת הארבע נתנה לי ציור, שני
צדפים ופאזל. בציור היו כתמי צבע בצורות וגדלים שונים, שהיוו,
לדבריה, תמונה "ממש יפה! תראי איך השקעתי" שלי ושל חתול שלא
קשור אליי בשום דרך. היו לו עיניים בצבעים שונים ופרווה סגולה.
לי, לעומתו, לא היו עיניים בצבעים שונים, אבל כן היה ראש עם
פרופורציות מוזרות ושיער חלק וכתום עם פסים צהובים. לצדפים
הכמעט עגולים היה חלק משונן ופסים דקים בצבע חום ולבן. אלה היו
צדפים מהסוג שתמיד מוצאים בים ליד הבית שלנו. היו להם חורים
קטנים בקצה, כאלה שאפשר להשחיל דרכם חוט כדי לתלות אותם
מהתקרה, כמו שאחותי אוהבת. כל התקרה של החדר שלה מלאה בצדפים.
אני עשיתי את זה לפני חצי שנה, כשהיה סתיו ואמא לא הרשתה לנו
ללכת לים כי היה קר. הלכתי לבד ואספתי שקית מלאה צדפים ובזמן
שאחותי הייתה בגן קשרתי אליהם חוטי דיג שקופים ותליתי אותם
מהתקרה.
אבל מה שבאמת אהבתי, היה הפאזל. הוא היה ענק - האותיות הצהובות
על הקופסה טענו שיש בו עשרת אלפים חלקים. חוץ מהאותיות, היה על
הקופסה גם תצלום מדהים של שביל החלב. אני אוהבת תצלומי חלל. אם
החדר של אחותי הקטנה מלא בצדפים, שלי מלא במפות, תרשימים
וצילומי כוכבים וערפיליות. זה תמיד יפה כל כך. אחותי רוצה
להיות זמרת, אני רציתי להיות אסטרונומית. אחרי זה רציתי להיות
כימאית, אחרי זה - פסיכולוגית, אחרי זה - בן אדם שמבין מתמטיקה
ברמה של חמש יחידות ככה שהוא לא צריך לשבת עליה ארבע שעות
ביום.
ההורים שלי אמרו שהם לקחו את אחותי איתם כשהם הלכו לקנות לי
מתנה, והיא זאת שבחרה את הפאזל, מה שהופך אותו למתנה ממנה,
ואותה - לבן אדם חכם.  
לכבוד יום הולדת שש עשרה, הזזתי את השולחן מאמצע הסלון לפינה
ריקה ופיזרתי את כל עשרת אלפים החתיכות על הרצפה. הן היו
מבריקות והצד בלי התמונה היה כחול בהיר כמו של שמיים ביום שבו
יש הרבה שמש. הצד עם התמונה היה בעיקר שחור, והכוכבים היו
נקודות לבנות וכחולות וקצת אדומות. הסתכלתי על התמונה שעל מכסה
הקופסא ולא יכולתי שלא לחייך. לפעמים, כשיש לך כל מיני בעיות
שמרידות אותך, זה נחמד להסתכל על תמונות של ערפיליות ושל
כוכבים ושל גלקסיות ולדעת כמה קטנות הבעיות שלך לעומתם.
לכבוד יום הולדת ששה עשרה, אבא שלי לימד אותי שבשביל להצליח
להרכיב פאזל בגודל כמו שאני קיבלתי, צריך קודם להרכיב את
המסגרת. ישבתי עם אחותי עם השטיח הצבעוני בסלון וחיפשתי חלקים
עם צד אחד ישר. התפקיד שלה היה לחפש את הפינות. היא מצאה רק
שלוש. בסופו של דבר, היו לי ארבע-מאות-פחות-אחד חלקים של
מסגרת. לא אני ולא ההורים שלי לא הצלחנו למצוא את הפינה החסרה.
חשבתי שחלק אחד חסר זה לא נורא, שאני אמצא אותו במקרה תוך כדי
הרכבת הפאזל.
לכבוד יום הולדת שש עשרה, נעלתי את עצמי בחדר ביחד עם הפאזל
והדיסקוגרפיה המלאה של פינק פלויד. לא משנה כמה התאמצתי, לא
הצלחתי למצוא את החלק החסר של המסגרת, ולא רק זה - בקושי
הצלחתי להרכיב אפילו עשירית מהפאזל. החלקים בלי הכוכבים נראו
לי אותו הדבר, והחלקים עם הכוכבים נראו לי אותו דבר, לא ידעתי
מה לעשות ואיך להמשיך, אבל לא הסכמתי לוותר, הרגשתי שאני חייבת
לפתור את הכל.
לכבוד יום הולדת שש עשרה, ההורים שלי נעמדו מול הדלת הנעולה של
החדר שלי וצעקו שאם אני לא אפתח אותה מרצוני החופשי, הם יתקשרו
למשטרה שתבוא לפרוץ את המנעול. אני בחרתי להתעלם. כבר הספקתי
לסדר את כל החלקים אבל עדיין היו מקומות ריקים. לא הצלחתי
להבין איך זה הגיוני, ספרתי את החתיכות שוב ושוב, היו שם תשע
אלף תשע מאות תשעים ותשעה חלקים, והחלק החסר היה החלק של
המסגרת -  הפינה התחתונה השמאלית. אבל חוץ ממנו, היו חסרים
המון חלקים באמצע ולא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות. כבר
הגעתי לשלב של ייאוש כמעט טוטאלי, לא הייתי מוכנה לצאת מהחדר.
הייתי נרדמת על הרצפה תוך כדי הרכבת הפאזל, מתעוררת על הרצפה
וממשיכה להרכיב ולספור. לא משנה מה עשיתי, עדיין נשארו מקומות
ריקים, אבל לא וויתרתי, לא הייתי מוכנה להשלים עם תמונה לא
מלאה של שביל החלב, עם תמונה לא מלאה של העולם שלי.
לכבוד יום הולדת שש עשרה, התקשרתי לחבר שלי ואמרתי לו תוך כדי
בכי שזה נגמר, ושאני לא יכולה יותר, ושלא, אני לא רוצה להסביר.
אני אהבתי אותו וזה הפחיד אותי - האהבה שלי כלפי בן אדם עם
חלקים חסרים, חלקים שאני לא יודעת על קיומם ושגם לעולם לא אדע.
איך אפשר לאהוב מישהו ככה? לא הצלחתי להבין איך יכולתי לדבר
איתו ולחייך אליו ולהחזיק לו את היד ולשבת לידו שעות ולעצום
עיניים ולהירדם ליד אדם מלא בחתיכות חסרות.
לכבוד יום הולדת שש עשרה, אני יושבת על אדן החלון, מחזיקה
בסורגי הברזל הצבועים בכחול, ולא יודעת מה לעשות. אני מוקפת
בקירות לבנים, בלי ציורים, בלי מפות, בלי תרשימים ובלי צילומי
כוכבים וערפיליות. על השולחן הקטן והנמוך שליד המיטה המוצעת
בלבן, עומד אגרטל מעץ עם פרחים צהובים. הם לא רוצים לשים פה
אגרטל מזכוכית, פוחדים שאני אשבור אותו ואעשה לעצמי "משהו
מטומטם". הם נתנו לי ללבוש מין פיג'מה מוזרה ורחבה בצבע בורדו,
והפיג'מה הזאת, והפרחים הצהובים, והסורגים הכחולים, אלה הצבעים
היחידים שאני רואה בין כל הלבן פה.
לאנה מהמיטה לידי יש שיער חלק וכתום עם פסים צהובים, בדיוק כמו
בציור של אחותי, אבל בתוך כל הלבן, הכתום הבוהק הזה שלה נראה
דהוי. היא אף פעם לא עושה כלום, רק ישנה כל הזמן, אבל זו לא
אשמתה, זה בגלל הכדורים הלבנים הקטנים שהם נותנים לה כל יום.
הם אומרים שהמקרה שלה יותר קשה משלי - משהו עם סמים, משטרה,
הריון לא רצוי, ניסיון התאבדות. לפעמים, כשהיא לא לוקחת את
הכדורים הלבנים האלה שלה, היא מספרת לי על עד כמה היא מצטערת
על הכל, ואיך היא רוצה לצאת מכאן, ואיך הכל יהיה שונה פתאום.
אני רק שותקת ולא מוצאת את ההיגיון. איך אפשר לרצות לצאת מפה?
איך אפשר לא לאבד את השפיות בתוך עולם מלא בחתיכות חסרות? איך
משלימים עם העובדה שלעולם לא נוכל לדעת הכל, שהדבר היחיד שנוכל
לדעת בוודאות הוא שאנחנו יודעים כל כך המון, על כל כך כלום?
לכבוד יום הולדת שש עשרה, ההורים שלי הביאו את אחותי הקטנה
לבקר אותי, למרות שדוקטור כהן אמר שאסור. כשהם לא הסתכלו, היא
דחפה לי לתוך היד  חתיכת נייר מקופלת. פתחתי אותה וראיתי
נקודות צבעוניות על רקע שחור. שאלתי אותה מה זה והיא אמרה שזה
עולם. שאלתי "אה, את מתכוונת לשביל החלב?" והיא אמרה שחלב זה
מגעיל ולכן זה לא שביל החלב, אבל אם אני ממש רוצה זה יכול
להיות שביל השוקו או שביל הקצפת.



01.2006

לרנן