דצמבר 1947.
ידיעות מן הש"י (שירות ידיעות של ההגנה) מוסרות יום יום דו"ח
דומה:
"ערבי תל -אריש מתבצרים","הם מתכוננים לקראת התקפה על חולון!"
"יש להם מומחים שמקימים להם ביצורים... יוגוסלבים... פולנים...
איטלקים... עיראקים"
"הם חופרים תעלות -קשר... חוטי קשר... טלפונים... איטלקים
מקימים "פילבוקס"
בעצם אין "שירות ידיעות" של ההגנה מגלה דבר חדש. כל תושב שכונת
גרין המביט דרך חלון ביתו, יכול לראות, אם עין חדה לו, איך
הערבים ממלאים שקים בחול ומסדרים אותם על הגבעה ועל יד
החלונות. ואיפה לא?
אלי, הסתכל מה הגוי הזה מצייר על הקיר, מה הוא כתב?"
"אני רואה לב ותוך הלב תקוע חץ ובאמצע כתוב... ז'... י... ד...
ז'יד... או מה"
"ז'יד? כך הם קוראים ליהודי... הם רוצים לתקוע חץ ללבנו!
"אבא, אתה יודע, מה חסן אמר אתמול? הוא אמר, שעוד מעט יהיה תל
ראוי לשמו. הוא אמר שעוד מעט לא לחינם יקראו לו "תל ראשים" כמו
פעם. הוא אמר שפעם היה שייך גדול והוא ניצח את כל האויבים, ערף
את ראשיהם והקים על התל ערמה של ראשים ומכאן קוראים כך לה..."
"תגיד לחסן שילמד לקרוא ערבית וש"תל א-ריש" פירושו "תל עריסה"
או "תל סוכה", סוכה כמו שמקימים בכרמים, כדי לשמור מפני גנבים
או על האבטיחים מומחה חדש ללשון הערבית... חסן... לפתע הפכו
כולם לגיבורים... כל העולם עוזר להם, בונה להם, מבצר להם בתים,
אז הם גיבורים..."
12 בדצמבר. שבת המלכה יורדת לאט על שכונת גרין. תושבי השכונה
מסורתיים, רחוצים ולבושים חגיגית, אוחזים את ילדיהן קטנים ביד
ופוסעים לאט לאט לבית הכנסת על שם "אברהם אבינו", הנושא את שם
של בית הכנסת בחברון, שרבים ממנה התיישבו בשכונה.
ערבי תל-א-אריש אינם פוסקים אף לרגע להתבצר בגלוי. אצה להם
השעה. אך המלכה שבת קודמת לכל. ביצורים לחוד ושבת לחוד. כך
נהגו במשך כל שנות חייהם בכל מקום: בירושלים, צפת וטבריה ואף
בגולה להבדיל באופו ברור בין קודש וחול. הם פותחים בתפילה בקול
מזמר, בנעימה ששרו אבות אבותיהם.
לפתע מעשה שטן, בבת אחת חודר החול אל הקודש. כדורים שורקים,
קרוב קרוב ומתנפצים על הקירות הבתים. נשמע קול ניפוץ השמשה.
"התנפלו על השכונה!"
"הם קרובים מאוד"
"לכבות את האור!"
"שבת! אסור!"
"מה אסור? פיקוח הנפש דוחה שבת. הנשים לבד..."
"התינוקות בבית..."
"הביתה!!"
אין צורך בקריאה. בין רגע מתרוקן בית הכנסת ורק השמש הזקן נשאר
לדאוג לנרות, שחלילה לא תפרוץ שריפה. גברים מבוהלים רצים
בסימטאות השכונה וקוראים ביאוש:
"יא יונה! איפה את שרה? אני בא!
כדורים נותבים, ירוקים ואדומים מתנפצים, כמו כוכבי-אסון בין
הבתים. יא אלי, יא אלי, רק להגיע הביתה. רק לראות אותם שלמים!
הבתים נמצאים במרחק של כמה עשרות מטרים מהעמדות המבוצרות של
הערבים אינם משרים ביטחון. הכדורים חודרים דרך הדלתות
והחלונות. דרי השכונה גברים, נשים וילדים שוכבים מתחת
לשולחנות, מיטות, מכסים את הילדים בכרים, בשמיכות וזועקים עם
כל חבטת כדור. בלי בושה. עד שאישה אחת אחראית לילדיה, מתאוששת
ונוטלת את יוזמה בידיה:
"יא משה, מה נשכב פה ונחכה עד שיבואו הנה הערבים וישחטו את
הילדים? כמו שם! די לנו מה שקרה לאימא בחברון ולסטלה ולז'קו
הקטן... אני יודעת טוב, מה הם יכולים לעשות לנשים ולילדים...
צריך  לצאת מכאן!"
המלה "לצאת" פועלת, כמו לפיד בין הבתים. משפחות, משפחות מנצלות
את החשכה ובורחות מהשכונה, כשחבילה על כתפיהם וילדים אחוזים
חזק בידיהם. זריזים מנצלים את בתעלה הנמשכת מבית הכנסת ועד
שכונת עם בחולון. הם עוזבים את הבית לקראת מחר המעורפל, חסר
תועלת. לא חשוב. יש קרובים שמקבלו אותם ואם לא יהיה להם
מקום... אין דבר... כל ישראל אחים... לא חשוב איפה לישון,
העיקר לחיות... אפילו על יד הרפת במקווה ישראל... לצאת...
רק אישה אחת אינה חושבת על בריחה. מול הדמויות המבוהלות, הנעות
מכורבלות, מכופפות בין הסמטאות היא עומדת זקופה על סל הבית
וקוראת לתוך הלילה:
"לאן אתם בורחים, יהודים? איך אתם עוזבים כך את הבתים שלהם?"
:לא חשוב, גברת גרין (אשת מייסד השכונה),העיקר לחיות, אלוהים
ירחם עלינו... ואת לא יוצאת."
"בואי אתנו, גברת גרין, למה את מחכה."
"למה אני מחכה, אתם שואלים" אני מחכה, שתסתובבו ותכנסו לתוך
הבתים שלכם ואם לא, אני נשארת כאן ליום שתחזרו הביתה... בית לא
עוזבים. מה זה? זה לא בית מלון". היום פה ומחר שם! לא,
חביב'לה, אני נשארת... זאת היא אדמתי וכאן ביתי!:
אף לאחר שהמצב הוחמר לא עזבה גברת גרין, אשת מייסד השכונה את
ביתה.
אלכס צור, מפקד "חזית 5" מקבל כל כמה דקות ידיעות מהמקשרים,
נערים בני 13-14: "אנשי גרין עוזבים את הבתים!
"השכונה עזובה!"
"רואים ערבים מתקרבים בכיוון אל השכונה..."
"עוזבים, נוהם אלכס, "בורחים, כאילו יש גבול לעזיבה. היום
שכונת גרין, מחר חולון ומחרתיים הארץ. הם עוזבים והערבים
מתקדמים. כמו ב"דמקה" - אחד נסוג והשני מתקדם. בעצם מה אפשר
לדרוש מהם? גם אם יבצרו בשקים את הבתים, לא יעצרו את הערבים.
אחרי הכל הם אינם לוחמים. לעולם לא אימנו אותם לאחוז בנשק. הם
אזרחים שקטים, בעלים מסורים, אבות לילדים, הם מפחדים. זה לא
צחוק. זאת היא מלחמה והם לא חיילים.יש לפעול מיד, כדי לבלום את
הבריחה."
"יגאל רוץ, הזעיק לי מיד את מנדל."
אהרון מנדל, מפקד פלוגת החי"ש החולוני, לשמע היריות, רץ בעצמו
לבית-מטה.
"מנדל, אסוף מיד, אבל מיד את כל אנשיך ותכניס אותם לבתי השכונה
העזובים. מוכרחים להרים את המוראל. חכה! אברהם, אתה מוכרח
להוציא את הכלים ולצייד את הפל"ם!"
"אבל אלכס,זה לא רק שלנו. זה סליק של כל הסביבה. זה לא סתם...
זה 35 אנגלים חדשים ו-5 ברנים. מה תגיד תל-אביב, יהרגו אותי.
את רוצה שאקבל משפט?"
"בן צבי, אני לוקח את האחריות עלי ואני פוקד עליך."
כשאלכס פונה אל הממונה על סליקים בשם המשפחה, הרשמי, יודע
אברהם שאין ברירה והדברים רציניים מאוד. אחרי הכל הוא רק אחראי
על אפסנאות ואספקת נשק ואלכס... אלכס כאילו קרא את מחשבותיו
סיכם:
"הנשק לא נוצר, כדי שיהיה מונח בסליקים, אלא כדי שיגן על חיי
האדם. זאת היא השעה. מנדל לך כבר ותתייצב עם אנשים תוך חצי
שעה. לגייס את כל הקשרים. אמרתי חצי שעה ולא יותר. אתם
חופשיים!"
בד בבד עם אכלוס שכונת גרין על ידי הלוחמים, ניגש המפקד לשלב
הבא של הפעולה. יש צורך דחוף להתקדם, אם לא רוצים לסגת. ביצוע
הפעולה הוטל על פלוגת החי"ש החולונית, בשפה הרשמית פלוגת ב'
בגדוד הראשון.
"קרא לדלוגי!"
דניאל דלוגי, סגן מפקד הפלוגה מקשיב בדריכות לדברי המפקד,
כשעיניו צמודות למפה גדולה של "חזית 5":
"עליך לכבוש את גבעת-החרבה, כאן, בקצה הדרומי-מזרחי של
תל-אריש, גבעה זאת שהיא הקרובה ביותר לשכונת גרין מוכרחה להיות
בידינו. בכל מחיר, אחרת תהיה השכונה לחלק של תל -אריש. אתה
מבין, אם לא נשתלט על הגבעה, לא יישאר אף יהודי בשכונה. ההתקפה
תבוצע מחר, 13 בדצמבר, בשעה 01.00.יש שאלות?"
היו הרבה שאלות בפיו של דלוגי. מה המטרה של כיבוש הגבעה? האם
עליהם להישאר ולשלוט בגבעה. האם לאחר שיכבשו יוחלפו על ידי
אנשי פל"ם או אחרים. מה עם אספקת התחמושת, תיקון נשק אם
יתקלקל, מי יספק להם אוכל
אם אנשי תל-אריש יחזירו אש? ומה אם פשוט ייגשו אליהם הבריטים
ו... האם עליהם לברוח, לסגת, כדי לא למסור את הנשק או שמא
לפתוח באש.
היו הרבה שאלות, אך דלוגי ידע שגם המפקד לא יוכל לענות לו.
המצב דרש פעולה, היה צורך לעודד את אנשי גרין ולהוכיח לתושבי
תל-אריש,שגם יהודים יכולים לחדור למקום מעוזיהם.
הפעולה אורגנה לפי כל כללי לחימה, כמו בספר. לפי אפשרויות
המקום והזמן. על אחד הבתים בשכונת גרין הוצבו שלושה רובאים,
שעליהם הוטל לרתק באש את האויב, שהסתתר בפרדס מימין לחרבה, שעל
גבעת החרבה (ריתוק האגף המערבי). באגף השמאלי של בית גרין (כ-
150 מטר פרדס לגבעת חרבה) הוצבה חוליית מקלע "ברן".
"עליכם יהיה לרתק את הערבים שבפרדס עד שתקבלו להצטרף אלי.
מובן".
עוד מקלע שהיה ברשותו של דלוגי, נצטווה לרתק את השטח הבנוי של
תל -אריש.
"השעה 12.30 עלינו לצאת להתקפה!"
שישה רובאים רמן אחד - "פלוגת כיבוש" - התפקדו בשקט ובמרץ
ודלוגי נתן פקודה:
"קדימה!"
שלושת הרובאים שעל הבית פתחו באש מהירה. זו הפעם הראשונה יכלו
במהירות למשוך ולדחוף את הבריח, כשכדורים אמיתיים במחסנית. הם
כיוונו, כמיטב יכולתם, לעבר עצי הפרדס. הברן, שבבית גרין
נתלווה אף הוא באש בצרורות קצרים. אחרי הכל, חבל על התחמושת
"מטרה לפניך" לא נראתה כלל.
הערבים שהותקפו לאור היום, החזירו במטר היריות. המקל נתקע בתוך
קן הדבורים והם זמזמו ברוגז, במרץ, לכל הכיוונים. לערבים הייתה
תחמושת למכביד. היאהוד שבגרין, שספגו בלי הרף את הכדורים,
מעיזים לענות.
שמונה דמויות מתקדמות בדילוגים ארוכים לעבר הגבעה. בקפיצות
ובזחילה. לפי מצב האש, שהתפזרה פרועה לכל הכוונים. לעומת האש
ההמונית ובלתי מכוונת של הערבים, פועל המקלען בקור רוח.
צרורותיו המדויקים מרתקים את הערבים בפרדס. אף על פי שהוא משמש
מטרה עיקרית של כל הכדורים השורקים, הוא ממשיך לכוון בדיוק רוח
וללחוץ על ההדק.  
השמונה רצים עתה חסרי נשימה. לפתע מתגלות כפיות לבנות,
עמדות-שקים, שמהן נשפכת בלי הרף אש. הרמן מתגלה עתה בכל עוז
רוחו. הוא מתרומם, מול אש האויב ומשליך בזה אחר זה, במהירות,
ארבעה רימונים, שנים מתפוצצים במרכז העמדה, זעקות כאב ו...
"בול! הם בורחים! לדפוק אותם! להפסיק, עלינו לשמור על התחמושת.
ועתה לעבודה! שמונה הכובשים מזיזים את השקים ובין רגע נוצרת
עמדה חדשה שכיוונה תל-אריש והפרדס.
"חברים, לשכב ועיניים פקחות!
"מותר לעשן?"
"מותר, רק תשגיח שאיזה ערבי לא ייתן לך אש לסיגריה."
איפה, הם ברחו, כמו ארנבות... הפעם קיבלו באבי אביהם בעד כל
הזמן.
"תלוי, כמה זמן יזכרו את השיעור."
לא חלפה חצי שעה, כשהיריות הראשונות בישרו, שערבים לא הסתפקו
בשיעור ופתחו בהתקפת-נגד.
"חברה, הם באים... הנה שם"
"שקט! לכיוון המטרה... אש... אש מהירה"
השוכבים מאחורי השקים יורים, כמו מטורפים, שני הברנים מטרטרים
ו... מה קרה?"
"מעצור, מפקד, מעצור במקלע."
"אהרון, רוץ והודיע שישלחו לי מיד מקלע נ וסף"
אהרון רץ. אין זאת, כי במטה הרגישו שאחד ה מקלעים פסק לנגן, כי
כעבור כמה דקות הובא מקלע נוסף, המקלע החדש נובח כמה צרורות
ואף הוא נעצר.
"שילכו לעזאזל! זה בגלל כדורים. איזו תחמושת זיפתית שלחו לנו,
"שלחו מה שהיה... נסה לתקן את העצור."
הידיים העצבניות מנסות למצוא את הקלקול שבמנגנון... מול הערבים
מגיחים מהפרדס.חמישה... עשרה... עשרים... המון... והמקלעים
שותקים. הערבים חשים שהמקלעים שותקים. הם צועקים ויורים ורצים.
מול שמונה רובים.
"נשארו לי עוד עשרה כדורים."
"ולי... מה לעשות?"
"רימונים! זרוק, זרוק עליהם!"
"עוד רימון!"
עתה רצים הערבים באומץ ובגבורה. כאשר היאהוד משתמשים ברימונים,
פירוש הדבר[ שהם גמרו עם הכדורים. עליהום! הם מתקרבים
כשתת-מקלעים שלהם יורקים אש על מגינים. אלהמדוללה, יש די
כדורים.
עתה יש לדלוגי שאלות. שאלות רבות. הוא שוכב יחד עם אנשיו
מאחורי שקים ובקור רוח מוסר על מצבו למפקד החזית.
השעה היא 14.15.נתקבלה פקודה.
"לסגת!!"
הריצה מטה מהגבעה, על האבנים ובין העצים היא יותר מהירה מאשר
העלייה. עתה אין צורך להיזהר. הם גלוים לעין התוקפים. רק
מהירות הרגליים תציל אותם, רק האוויר המזעזע את ריאות העובדות
במהירות קדחתנית. רק זיעה מלוחה המדבקת את החולצות וזורמת
מהמצח וצורבת עיניים. הם רצים כפופים, בפיזור, בזיגזגים,
נתקלים זה בזה ושוב מתחרים בריצה, מטה, מטה. הנה הבתים של
שכונת גרין. כמה ביטחון יכול להקנות בית כזה, שלפני כמה ימים
נטשו אותו תושביו בבהלה. הם פורצים לתוך אחד הבתים, נושפים
בכבדות ונופלים על הרפה באפס כוחות.
"יש עוד מישהו?"
רק עתה הם מביטים, אין כל צורך להתפקד, כמו קודם, כולם רואים.
,יעקב כץ לא בא!
"אולי עוד יבוא?"
"איך יבוא? כולנו באמו יחד..."
"כשרק התחלנו לבר... לסגת, נדמה היה לי, שאני שומע את יעקב
צועק: אוי! זה היה עוד למעלה ליד החרבה."
"ואני חשבתי שזה משה והתפלאתי, איך הוא נפצע וככה רץ?"
מהדיבורים לא יהיה לנו כלום. אין ברירה...  עלינו לחזור...
כן... לחזור! לא נשאיר אותו לחיות אלה..."
"מה יעשו לו... הוא בטח כבר הרוג..."
"לא נשאיר אף הרוג משלנו בידיהם. גם אותך. אתם שניכם מצטרפים
אלינו. גם אתה. לצאת! אתם על הגג, פיתחו באש, אבל רק שאף ערבי
לא יוכל להוציא אף."
שני מקלעי ברן פותחים שוב באש. צרורות קצרים, נמרצים, הרובים
שבעמדות מצטרפים. מנין גברים יצאו לחלץ את הגופה.
(גופתו הושלכה לבאר ורק אחרי כיבוש תל אריש מסרה ערביה זקנה,
שטענה שהיא יהודיה שנישאה לערבי, את מקום קבורתו. כעבור שנה
בערל הובא לקבר ישראל).
"מה זה עם רתק שלהם? הם בכלל לא יורים! כמה רובים יש להם שם?
ברוך השם. הנה הברנים. חברמנים, תיקנו אותם מהר... איזה
אש..."
"מפקד, אתה שומע, הביט... "
הם נעמדו, כאילו הוכו רעם. עתה לא רק ששמען, אלא ראו באון
ברור. שני משורייני-משטרה בריטיים, הדוהרים מכיוון תל אריש
לעבר שכונת גרין.
"כלבים! כאשר הורגים משלנו, הם באים למחרת,כדי לכתוב "רפורט"
וכשאנו מתגוננים ולא רוצים להיהרג... כואב להם... מה יהיה?"
"לעצור!"
המשוריינים נעלמו בין בתי השכונה, האש מהשכונה נקטעה לפתע.
"זהו זה.אנו חוזרים... כל אחד מגיע לחוד לבית-החינוך. לא לרוץ.
לכו בזהירות ושמרו היטב על הכלים. אני חושש, שהפסדנו כבר די
כלים."
החשש של דלוגי היה מוצדק. כאשר הגיע משריין לשכונה, זינקו ממנו
השוטרים לעבר העמדות. אך אחד ממגינים לא חשב על פתיחה באש על
הבריטים. הם עדיין היו שליטים. הם פרצו לתוך העמדות.
"פוט דאון ירו גאנס (הניחו את הרובים שלכם).
חמישה רובים ושני מקלעי-ברו הוחרמו על ידי שוטרים.
"אתם אסורים בגלל החזקת נשק בלתי ליגאלי... זה בריטיש, אתם
מבין. זה גנבתם מאתנו... אתם טרוריסטים... אתה ואתה... גם
אתה... לא לברוח או אני יורה".
שישה מבין המגינים נאסרו והנשק, כרגיל נמסר לערבים.