באותו הלילה הגורלי של נובמבר, לא חשב עוד איש על המלחמה.
6,800 לבבות של תושבי חולון פעמו בשמחה ובתקווה לעתיד המואר.
הבריות שתו בצמא כל ידיעה חדשה, כל פרט נוסף, הזעיר ביותר
ומיהרו להתחלק בחדשות עם השכנים, עם כל אחד שדיבר עברית,
יידיש, ספניולית או... עם כל אחד שפעם בו לב יהודי.
כל אנשי "ההגנה" בניגוד לכללי המחתרת, יצאו בתהלוכה ועברו
בשורות מלוכדות את העיר.  פה ושם נמצאו צעירים, שבדומה לשכנים
שלהם בכפרים בעת שמחה, פתחו ב"פנטזייה" וירו כמה יריות לתוך
הלילה הספוג שמחה, שירה ושתייה כדת.
וכאשר קם אחרי לילה הארוך הבוקר הסתווי - נשמעו לפתע מכיוון
תל-עריש יריות. הן לא היו מכוונות באופן מיוחד, אך הן באו בבת
אחת וכל איש שיצא מפתח ביתו, חש לפתע שהוא מטרה גלויה לרוצח,
המכוון אליו את נשקו. לפתע פתאום עלה זכר ימים ולילות של שנות
תרצ"ו- תרצ"ח,"יהיו מאורעות" "אומרים, שירו על אוטובוס של
פתח-תקווה"
"שמעתי ש",  אף צד לא הכריז על המלחמה, אך לפתע החלו לרוץ
נערים  מקשרים בין הבתים ולהזמין באופן דחוף את משה ואת יעקב
ואת עזרא ועיר שלווה של פועלים, סוחרים, אבות, אמהות וילדים
הפכה לפתע לחלק של חזית 5. תמו שמות המקומות ובא תור הכינויים.
לא שכונת מולדת, אלא אזור 10.לא חולון אלא אזור 11, המחולק
לאזורי- משנה: 11/א - שיכון חדש, 11/ב - רסקו והיתר, 11/ג -
שכונת עם, גרין, תל-עריש והסביבה,
כל מי שיכול היה להחזיק בידו טוריה, את, מעדר או כל כלי חפירה,
עמד וחפר חפירות הגנה לאורך הגבול.
אנשי מחלקת הנדסה של ה"הגנה" תקעו עמודים בכל מקום, שעמוד נתקע
במהירות ומתחו גדר תיל.  והכל במהירות, בזהירות, בשקט, פן
ישמעו היורים ויכוונו את אשם על העובדים.
2.12.47  המושג "מאורעות" מקבל צורה מוחשית.
מטה האזור 11/ג עבר מבית הספר "רמז", שעל קירותיו מתנפצים עתה
כדורי תל-עריש. כל החוטים נמשכים עתה אל ביתו של פסח גולצר
(גולן) ברחוב החשמונאים, מול המשאבה. כל הידיעות על הנעשה
בגבולות תל-עריש מגיעות לכאן. מכאן יוצאים בריצה המקשרים,
הטלפון מצלצל  בלי  הרף ומודיע על מצב העמדות. זהו מרכז
העצבים, מטה של יוסף בן יהונתן, מפקד האזור 11/ג. גבר נמוך,
בעל גוף אתלטי, שבו טמון מרץ בלתי נדלה ברגעים קריטיים להחלים
במהירות ולכוון את חייליו.                          
"עמדת העץ" (ברחוב שנקר-פינת מקווה ישראל) מבקשת לשלוח מישהו
שיחליף את  אברהם, הוא לא מרגיש טוב".
"עמדת נוסבוים מודיעה שרואים איזו תנועה חשודה"
"עמדת גרין שואלת, האש חזקה מאוד, אם אפשר להחזיר אש."
"שלא יעיזו לבזבז אף כדור, רק אם יראו שהערבים מתקרבים אל
הבניין", צועק בן יהונתן ומפסיק את צעקתו בשיעול  קולני
ממושך.
"בדיוק עכשיו צריך הייתי להצטנן, כן, כן אמרתי להיכנס! כן, מה
יש לך, אז מה את מחכה, תתני כבר מהר!"
בן יהונתן חוטף את המעטפה, פותח אותה ומתחיל לקרוא במהירות:
"יוסף צפויה סכנה, שהערבים יתפסו את עמדת הנוטרים. עליך עוד
היום לתפוס את העמדה. עוד היום.
שאול, "פשוט וקצר, לתפוס את העמדה ועוד היום. ניגשים לבית
ואומרים לקלצ'קין: אלכסנדר,  אנו מקבלים את העמדה וזהו זה. אבל
איך מגיעים אליה? עד "שכונת דבר" עוד אפשר איכשהו, אבל הלאה...
אין ברירה... צריך יהיה... יפה  תני לי את לשכה, אבל מהר...
הלו, משה, אתה יכול לשלוח ארבעה או חמישה פועלים עם טוריות? הם
יבואן מחר? לא אני צריך אותם מיד, מיד, אתה שומע,כן, זה דחוף,
תגרד אותם אפילו מתחת לאדמה, אני מחכה להם ליד המשאבה, כן, אני
בעצמי אצא אתם, רק מהר!" כעבור חצי שנה הגיעו כמה פועלים.
"שלום מושיקו, שלום זיתוני, איך הילדים, ברוך השם... ואתם
כנראה חדשים כאן?"
"חדשים", נהמו שני החדשים.
"טוב, חברה, תשמעו, אנחנו יוצאים עכשיו ואחרי גבעה זאת אנו
נתחיל לחפור חפירה בעומק שתכסה אתכם וכך אנו מתקדמים עד
"שכונת הדבר  (דלת סגולה, בית סגולה).
"מה יש כאן דבר, לי לא משלמים שאדבק. אמרו לי שיש עבודה, אבל
לא עם חולים."
"איזה דבר עליך", פרץ זיתוני בצחוק קולני, קוראים לה כך, כי
כאן יושבים הפליטים מיפו. לפני שנתיים פרצה שם מגיפה ואז
החליטו לבודד אותם ובנו להם ברחוב יפו 45 מבנים בשביל המשפחות
ומאז נדבק להם השם: "שכונת הדבר".
"טוב חבריה, גמרנו עם הדיבורים, ניגש לחפירה, כאן אנו
מתחילים"
ארבעת החופרים מרימים את עיניהם מול הגבעה, שעליהם פזורים בתים
לבנים וכחולים של תל-עריש, מתכרבלים, מתגמדים ותוקעים את הכלים
לתוך החול הרך.
כאשר התעמקה החפירה, והשערות שנדבקו בזיעה, ספגו חול של החלק
העליון החפירה-הוקל להם.
לפתע, נקרעה שלוות העבודה בשתי יריות. ארבעת העובדים נפלו בין
רגע, צמודים איש לרעהו בתוך החפירה. רק כעבור זמן העיזו להרים
את הראש ולנער את החול שנדבק.
"יורים!"
"מה יורים, איזה יורים, זה בטח ביפו או ג'בליה", הרגיע אותם בן
יהונתן.
"מפקד, הכדור לא יודע מנין הוא בא, עד עכשיו שמר עלינו הבית,
אבל מה נעשה עכשיו? הם יהרגו אותנו, אם יראו אותנו"
"אני אומר לכם, שזה רחוק ואיך יראו אתכם, אם אתם בתוך החפירה?
הרי אתם מתקדמים כל הזמן בעומק, כאילו הייתם במרתף עמוק."
"הכדור יכול גם להגיע פנימה, מלמעלה",סובר מושיקו.
"אני לא הוזמנתי למות כאן, יש לי אישה ושני בנים, ואני הולך"
"אתה לא הולך לשום מקום", הצטעק בן יהונתן, "חברים אנו מוכרחים
עוד היום להיכנס לעמדת הנוטרים ואם לא, ישתלטו עליה הערבים ואז
יוכלו לכסות את כולם באש."
היריות שבאו זו אחרי זו הפסיקו את דיבורו. איש לא הקשיב לו
עוד. כולם שכבו בתוך החפירה, ראשים צמודים, עמוק, עמוק.
זה הסוף, חושב בן יהונתן, מכאן לא תזיז אותם בטרקטור, עוד מעט
ויברחו ולא יהיה אל מי לדבר. הוא מחליט במהירות וקופץ מתוך
החפירה. הוא מסתובב מעל החפירה וצועק בקול רם: "חברים, תסתכלו,
הנה אני עומד למעלה ולא קרה לי כלום. אני אומר לכם, שהיריות
רחוקות מאוד. אתם יודעים, שאני מבין בדברים אלה. זה ביפו, ואין
לכם מה לפחד, גם כדורים רועשים. מה יש לפחד, הרי אני דורש מכם,
שתצאו מהחפירה. אתם הרי מתקדמים בכל צעד בתוך החפירה. אם אתם
רוצים, אתם יכולים עוד להעמיק. מי שמתעייף אני מוכן להחליף
אותו,אבל אנו מוכרחים להגיע עד לעמדה ולקחת אותה"
"שטויות, מפקד זה יהיה בסדר, נו חבר'ה, הוא יעמוד למעלה ואנו
נדחוף את ראש אחד לשני לישבן?"
צחוק רם הפשיר את המתיחות והכלים החלו ביתר מרץ לחפור ולהתקדם.
שעל אחרי שעל, אל העמדה. בשעה שש בערב הגיעו החופרים אל פתח
הבניין. בן יהונתן פתח את דלת,כאן חיכה לו כבר מפקד ה"נוקטה"
אלכסנדר קלצ'קין.
"שלום אלכסנדר, אני שולח לך עוד מעט כמה אנשים, תקבל אותם
ותאייש את הבניין. באותו הרגע שיגיעו יעמדן לרשותך ארבע או
חמישה שוטרים מוספים, הבינותה?"
"ברור, רק תשלח אותם מהר, כבר חשבתי, שאצטרך  למסור את המפתחות
לאחמד או לעבדאללה."
"שטויות, דאג לכל הסידורים ורשום אותם ביומן."
לא עברה חצי שעה ובן יהונתן יכול היה להודיע למפקדו: "עמדת
הנוטרים מאוישת"?
העמדה הייתה מבנה של שתי קומות בצורת האות L. בצד אחד שתי
קומות ובצד השני קומה אחת.
"הדלת הזאת מובילה לגג של הקומה השנייה. פה, חברים, אני ישן,
וכאן מרוכז הנשק שלנו"
עיני הבאים מלטפות בחיבה את המתקן, שבו מסודרים 15 רובים
אנגליים, מקלע "לואיסגן" אקדח רקטות התלויים על הקיר וכל מיני
אוצרות, שהיו אולי טמונים עמוק עמוק בתוך, סליקים" של ה"הגנה"
ופה היו ערוכים גלוי, לעיני הכל, לרשותם הבלעדית.      
"כל הקומה השנייה לרשותכם, כאן אתם חיים, אתם שומרים וישנים.
אתם רואים את אשנבי ירייה האלה? עליכם להתחלק ולשמור בלי
הפסקה, במשך 24 שעות. בלילה אתם שומרים וביום יחליפו אתכם
הנוטרים המגויסים. ועכשיו אתה, אתה מתחיל  ראשון, הסתכל טוב
ואל  תרביץ סתם כדורים... אתה מעיר את יוסף, הוא ישן כאן,
אחריו זלצר ו... הכול ברור. לילה טוב, חברים ועוד פעם לפקוח
היטב עיניים!"
עמדת הנוטרים הייתה לעובדה. אלכסנדר קלצ'קין, שהיה ממונה על
"נוקטה" (נקודה) מאז הוקמה על ידי הבריטים, כדי למנוע
התנגשויות בין ערבי תל-עריש ומפוני יפו  הפך עתה למפקד נקודה
רבת שומרים חוקיים ובלתי חוקיים. כל ערב היה רושם בימן
הנקודה:
"הנוטר משה זלצמן קיבל את הרובה מספר 9638 והחזיר אותו בשעה
8,00, הנוטר אליהו מזרחי קיבל את הרובה... והחזיר אותו בשעה
10.00"
פעם בשבועיים או שלושה שבועות נמצא משפט בשפה אחרת: "בדקתי את
יומן הנקודה ומצאתי אותו מסודר. מצב הנשק תקין. סרג'נט
תומסן."
באחד מערבי שב באמצע ינואר, הופיע אלכסנדר קלצ'קין במטה,
שברחוב החשמונאים.
"המפקד, אני מבקש, שתיתן לי חופש לשבת!"
"רק לפני שבוע נתתי לך חופש, בשום אופן לא אוכל לתת לך, אי
אפשר להפקיר את "נוקטה" כל פעם."
"אף לרגע קט  חשבתי להפקיר את הנקודה, אני רק מבקש להתחשב
במצב. אשתי חולה והילד שלי בן עשרה חודשים קיבל חום גבוה. אני
מוכרח להיות בבית. אתה מבין, אם לא אבוא לא יהיה טוב"
גם למפקד הקשוח והנמרץ יש לב יהודי:
"נו... טוב... ומה יהיה אם תבוא: "אינספקציה" (ביקורת)
אנגלית?"
"תגידו את האמת, שאשתי חולה ואם יהיה צורך תקראו לי,
"טוב, לך לשלום"
תודה, המפקד!"
בן יהונתן הציץ באופן  אוטומטי אל השעון. השעה הייתה חמש. גשם
דק החל לטפטף ועננים קודרים החשיכו במהרה את היום. הגשם התגבר
משעה לשעה. הברקים הראשונים קרעו את חשכת הלילה.
השעה  שמונה וחצי. רוח עזה טלטלה בעוז את אמירי העצים, שברה
ענפים וקרעה את חוטי חשמל. לא רחוק מבית המטה דפק בלי הרף
תריס, שלא נסגר היטב וכל דפיקה נשמעה כירייה קרובה, קרובה מאוד
מאוד. רוח סערה יללה בלי הרף וגשם זלעפות הפך את כל העיר לגוש
קולח, מרעיד מקור וספוג צללי לילה קודרים ומאיימים.
"יש יתרון רב בסערה זאת... אף כלב לא יצא הלילה  החוצה"
"אולי כלבים לא, לו אני הצטרכתי לתקוף, סובר  בן יהונתן, הייתי
דווקא לוקח את..."
התפוצצות איומה הרעידה אף את חלונות חדרו הפסיקה את דבריו.
"זה משם!"
"עמדת הנוטרים!"
"הערבים פוצצו אותו!"
בו יהונתן תפס את התת-מקלע הפיני, נשקו האיש ויצא בריצה. אחריו
רצו בלי להתחשב בגשם המטורף והרוח המייללת שני סגניו. הבניין
היה חתוך לשניים, כמו בסכין. הקומה הבולטת הייתה הרוסה, הקומה
העליונה נשארה שלמה:
"הי, יש שם מישהו", הזדעק בן יהונתן.
"ברוך השם, טוב שבאתה מפקד", נשמע מלמעלה קול.
"הכל בסדר?"
"ברוך השם", ענה לו קול בחשכה.
"חכו, מיד נעזור לכם לרדת!"
כאשר ירדו השומרים בעזרת מוט ובעזרת ידיים למטה, סיפרו בבהלה:
"לא שמענו שום דבר חוץ מהרוח..."
"הסתכלתי ולא ראיתי כלום, אפילו למרחק של שני מטר."
"בחיי שלא נרדמתי..."
"מי יכול בלילה כזה להירדם?"
"זה בכלל עוד לא לילה..."
"כששמעתי את ההתפוצצות, פתחתי את הדלת ורציתי מהר לצאת.."
"אני תפסתי אותו, ראיתי שיש לו "הלם" וצעקתי עליו: לאן אתה רץ,
יא משוגע, אתה לא רואה את התהום... בדיוק לפני הדלת היה עומק
חשוך... לך תקפוץ משתי קומות בחושך כזה... ואולי החבלנים מחכים
בחוץ."
"יא, חברה הביטו על המיטה, שקלצ'קין ישן עליה איך היא כפופה,
וכל החדר הפך לגרוטאות"
"מזל, שהחבלנים לא ידעו, איפה לשים את החומר"
"טוב חברה, עכשיו לכו הביתה, תשתו משהו חריף על חשבוני ותישנו
בשקט ומחר לכו לבית הכנסת ותברכו: "גומל".
"ברוך השם, ברוך השם!"
למחרת בבוקר התייצב במטה אלכסנדר קלצ'קין: בוקר טוב המפקד! אני
באתי להודות לך, שהצלת את חיי, ממש אלוהים כיוון את מעשיך."
"שטויות, העיקר שאתה חי ושלם"
"לא מפקד, כי לולא חלתה אשתי ולולא נתת לי חופשה, הייתי כבר
היום בין הגרוטאות בעולם האמת. חי ניתנו לי ממש במתנה... אפשר
להגיד, שנולדתי מחדש ואני יותר צעיר היום מהתינוק שלי... נו,
ומה יהיה עם ה"נוקטה" שלי?"
"הנוקטה? נהפוך אותה למוזיאון של "הגנה"... יראו  הילדים את
הקיר מלא חורים ואת הבניין החצוי"
"ועל יד הגרוטאה", הוסיף אלכסנדר, נתלה כתובת: "כאן ישן, מפקד
הנקודה אלכסנדר  קלצ'קין, שישן אותו לילה בביתו"

במשך שנים נשאר הבניין המפוצץ, זכר לימים  שעברו. עד שהוגשה
בקשה על ידי חבר ההגנה ברזילי, שנפצע באותה העמדה, להרשות לו
לבנות שם דירה. בן יהונתן, מפקד אזור 11/ג  נלחם בכל כוחו נגד
מתן רישיון להתיישב ב"עמדת הנוטרים". מן ההכרח להפוך אותה לנכס
לאומי ואם רוצים לתת לו, שיתנו במקום אחר. בסופו של הדבר, נענב
ברזילי וקיבל את הבניין.
עתה ניצב  ברחוב יפו, מספר 11 בחולון, וילה יפה ובה מתגורר
ברזילי עם שלושת ילדיו המשחקים בחופש עם ילדי השכונה, אשר ספק
רב שמעו אי פעם על: "עמדת הנוטרים", שניצבה באותו המקום.