השעה מאוחרת. לומד למבחן שצריך להיות יום למחרת. או אולי באותו
יום. אני לא יודע מה השעה, ולמי יש כוח לקום לבדוק, זה לא נמצא
בהישג יד, זה לא נחוץ. זאת אומרת, אם אפשר להגיד שזה מה שאני
עושה... טכנית, הסיכומים והמאמרים היו לי מול העיניים, מה שכל
אחד היה מפרש כלמידה, השאלה אם העיניים פתוחות או סגורות. זה
בעייתי. צריך לעשות משהו בשביל שהן יישארו פקוחות. כל דבר זמין
שיחזיק אותי ער, אבל בלי קפאין, זה הרי לא בריא... אז בין שלוק
מהקולה לסוכריית קפה בפה עברתי עם העיניים שלי על הטקסט, את זה
בטוח כל אחד היה מפרש כלמידה... השאלה כמה פעמים אני קורא את
אותו משפט, ואם אני קולט שאני קורא אותו כבר פעם, רק רגע, 28,
בדיוק עכשיו... זה בעייתי. הראש שלי לא שם, לא בדפים, לא
במיטה, לא על הכתפיים. זה בעייתי. צריך להחזיר אותו. לפחות
נראה לי, זאת אומרת, בנאדם צריך ראש בשביל להתקיים... לא? בכל
זאת... זה דבר מאוד מכביד, האיבר הכי כבד בגוף אתם יודעים...

טוב, אולי אני לא הברקה גדולה בכל מה שקשור למקצוע הזה, אבל את
הגישה האקולוגית-תרבותית-סמיוטית, אחת משלוש הגישות שמתארת קשר
בין המציאות והמדיה, כלומר התקשורת, אני כן מכיר. לא, לא
המצאתי את השם הזה! נשבע לכם! זה מהחומר למבחן מחר, זה אומר
שאני יכול להגיד דבר אחד, והנמען, או היוצר קורא כפי שהוא נקרא
על ידינו, כלומר, אתם, תקבלו את זה כל אחד בדרך שונה, לפי
המציאות החיצונית שלכם, אתם תתנו למסר שאני מעביר פה, במקרה
הזה, טקסט, משמעות משלכם, ואתם יודעים מה, רוב הסיכויים שזה
יהיה שונה מהדרך שבה מישהו אחר יקבל אותה. והמציאות החיצונית
שלכם, או, זה דבר ומלואו... אבל הגישה הזאת, זה בערך מה שאני
יודע מכל 20 הדפים שאני צריך לדעת למחר, אבל לא נורא, כי עכשיו
לי נוסחה, בפעם ה-28 שאני אקרא שורה, אני גם אזכור אותה. אה,
ודרך אגב, רק לשם הסרת הספק, אין לי מושג מה השם הזה אומר, זה
לא היה בשורה שקראתי...

אז כמו שכבר אמרתי... הראש שלי לא היה שם, אני חושב שהוא נמצא
איפשהו באמצע בין כדור הכדורסל שנמצא למרגלות המיטה והעובדה
שכבר לא נגעתי בו כמה חודשים טובים, לבין מדי החאקי שלי ועניבת
המדריך שזרוקים אי שם על הרצפה בחדר כי לא היה לי כוח להוריד
אותם כמו שצריך, ובין הכלום הזה. זהו. עליתי על זה. בגלל זה
הראש שלי לא כאן, אלא שם. הוא שם בגלל הכלום הזה. הכדורסל
והחאקי נמצאים שם כבר הרבה זמן... אבל הכלום הוא חדש. והראש
שלי בטח רצה ללכת לראות מי זה הכלום הזה, ומה הוא עושה שם,
ולמה לעזאזל הוא מפריע לי ללמוד למבחן קשה?! ואם כבר ב"כלום"
עסקינן, אז ככה, כשאדם שואל מישהו, לדוגמה, אם יש משהו בתוך
איזה חדר, והמישהו עונה לו "אין שם כלום" הוא בעצם נוגד את
עצמו. זאת אומרת, אם אתה אומר שאין שם כלום, זאת אומרת שיש שם
משהו. אז תחליט. או שיש שם כלום, או שאין שם כלום. אבל, אם
תגיד שיש שם כלום, גם תסתור את עצמך, כי כלום הוא הרי שום דבר,
ריק, וזה לא משהו שניתן להגיד ש"יש", כי הפירוש של המילה הוא
בעצם "אין". זה כמו להגיד "יש אין".
מצטער. נפלט לי.

אני עדיין שוכב על מיטה וקורא אותה שורה... אבל שורה אחרת...
את הקודמת נראה לי שאני זוכר כבר... מדי פעם הראש חוזר אליי,
הוא צריך לדווח לי מה זה הכלום הזה שמעסיק אותו. אז בכל פעם
שהוא חוזר אני מבקש ממנו שיישאר שנייה ואז אני מחליף שורה עד
לפעם הבאה שהוא יחזור. אז אני מתחיל לגלות קצת מה זה הכלום
הזה... מסתבר שזה מישהו, ולא משהו. אבל הבעיה שהוא לא שם. אני
לא יודע אם אני מרגיש בחיסרון שלו כי היה שם מישהו במקומו לפני
זה, או שפשוט לא הייתי צריך את המישהו הזה. הצעתי לראש שלי
שיחזור עכשיו ללמידה, ומחר אני אפרסם מודעת דרושים למישהו הזה,
אולי ברחוב, אולי באינטרנט... בכל מקום שהוא. אבל אז הראש אמר
שאני עדיין לא יודע מה אני צריך מהמישהו הזה בכלל. אז אמרתי לו
שיספר לי. אז הוא ענה לי "בדיוק!" אז אמרתי, יופי, אז תספר לי.
אז הוא אמר "נכון מאוד!". בע.
אם זה לא היה הראש שלי, הייתי מרביץ לו. ואז הבנתי, המישהו
שאני צריך זה מישהו שאני אוכל לספר לו. זה אפילו הסתדר. התחושה
המטריפה הזאת שיש לי בזמן האחרון שאני לא חושב שאני לא יכול
להסביר. אבל, מה עם ההיא? נו, לא יודע מה הולך איתה, לא נראה
לי שאני יודע מה הולך איתי, אז איך אני אדע מה הולך איתה. ראש
יקר ראש חביב. תחזור ללמוד. אין לי כוח לזה עכשיו וכבר מאוחר.

פתאום התחיל להתנגן איזה שיר נחמד, אבל לא פה, אלא במיטה, שם
בעולם. לא זיהיתי אותו בהתחלה, הוא היה מעורפל אבל אז הצלחתי
לשמוע בבירור:
and through it all she offers me protection
a lot of love and affection
whether I'm right or wrong
and down the waterfall
wherever it may take me
I know that life won't break me
when I come to call she won't forsake me...
צחקתי. כמה מתאים. רובי וויליאמס. אבל, מאיפה השיר מתנגן בכלל?
ירדתי למטה לראות אם זה בא מהטלוויזיה, ותוך כדי הליכה השיר
נפסק לו... אמא אמרה שזה לא היה שם והיא לא העבירה ערוץ כבר
הרבה זמן. ירדתי עוד למטה. אף אחד מהאחים שלי לא היה בחדר ולא
היה שום דבר שהיה יכול להשמיע את זה. מוזר. לא נורא... עליתי
חזרה למעלה, יש עוד הרבה ללמוד. אני עולה, והיא יושבת שם. ממש
שם, מולי, מחייכת. צוחקת. הצחוק הזה שלה, כמו שרק היא יכולה.
הצחוק שאתה לא יכול להסתכל עליו ולהישאר אדיש. הכל נעלם, כל
הדאגות, כל הבעיות, המבחן מחר... הכל! חיבוק. "מ...מה ק...קורה
פפ...פה?"

התעוררתי. משהו היה לי על הפרצוף. נבהלתי והעפתי את זה בבהלה,
בדרך היד שלי פגעה בעוד משהו. התעשתתי, וקלטתי שמה שהיה לי על
הפרצוף, זה היה כל הסיכומים, והדבר שפגעתי בו, אוי אוי, זאת
הקולה הפתוחה שעומדת ליפול ולהישפך!
תפסתי אותה בזמן. מה שחבל, שזאת שתפסתי, זאת הייתה רק הקולה.