אהבות רבות היו לי
לא אוכל אותן לספור.
לא זכור לי
איזה לילה שישנתי לבדי,
לא סובלת את הקור.
מחזרים יותר מאלף
חיממו את לילותי.
לא חוזרת לעולם
על רומן שנעלם.

מכלם אחד בחרתי
שימתיק לי את לילי,
זה אתה תכל העיניים
שעתה במיטתי.
לא נותן אליו לגשת,
ומטריף את דעתי.
בצינה קרה של חורף
מכסה אתה ליבך.

אין כוכב דולק עדיין
שיאיר לי ויראה,
את הדרך אל ליבך.
גם נרות כבר לא יועילו.
מנשבות כעת רוחות
מהתלות הן בשלהבת
מכבות את האורות.

מנסה בך לנגוע,
להסיר את בדידותך.
שתי עיניי את שתי עינייך
מלטפות בעלטה.
יד שולחת אל פניך
מנשקת  שפתותך
אבל הן...קרות, קרות.