היא יכולה לקחת את הזמן ולא למהר, זה משהו שהיא יודעת מזמן.
היא יכולה לשנן לעצמה שלא צריך אותו כדי להרגיש קיימת ושהאהבה
שלה לעצמה חשובה יותר מהאהבה של האחרים אליה.
היא יכולה לבכות מאושר, ושהאושר יזרוק אותה למקומות טובים
יותר.
היא אומרת לעצמה שהביחד זה כשאני עם עצמי מסתדרת ואפילו את זה
קשה לה להשיג אז להכניס למשוואה גם אותו זה מגוחך עד מעורר
השתאות על התעוזה.

היא יכולה לעמוד מנגד ולהביט לעבר חיבוקים של אחרים, לעקוב אחר
נשיקות אוהבים ולומר לעצמה שזו לא היא שעומדת מנגד אלה, בעצם,
הם שחיים בתוך אשליה שהכל יהיה טוב אם רק יהיו בזוג ושהכל יצבע
בוורוד אם רק יאמינו בביחד שלהם.

היא יכולה להביט אל השמים ולהרגיש את טיפות הגשם זולגות עד
אליה ולהאמין שהשמש זורחת בחוץ כמו שהיא זורחת בפנים.
היא יכולה לזכור מגע אוהב, חיבוק נושם פנימה, לגעת בלא נמצא
ולדעת שהיא בחרה את עצמה על פני אחרים שיבחרו אותה.

וביום בהיר אחד, כשהרוח חמה ולא נותנת מנוחה, הוא יעמוד מולה
ובלי מילים היא תפר כל הבטחה שהבטיחה, ותוריד כל הגנה ולא
תשמור יותר על עצמה, ופעם נוספת בחייה היא תתמכר למילים ותעמוד
מולו, פותחת במשא ומתן על ליבה ובכל נימי נשימתה היא תדע ששוב
- זהו לא מקומה!!! אבל פיה וליבה לא יהיו שווים ולעולם היא לא
תאמר את המילים, כי היא יודעת שהיא יכולה לקחת את הזמן ולא
למהר אבל כל גופה זועק אליו ונשמתה רוצה אותו וזה מטורף כמה
חלומות היא יכולה לחלום...
והוא יתפשט קליפה אחר קליפה ויגלה לה מסודות ליבו, יכניס אותה
אל ביתו, והיא תרצה לבכות איתו על מכאוביו, על רגישותו הרבה,
על החומה הענקית כל-כך שעומדת סביבו, על המבט שהוא עוטה על
עצמו, על החוזק שהוא מקרין ועל החולשה, על העצב הנסתר שנשפך
מעיניו - והיא תאבד עצמה בתוך כל הכאב ותאמר לעצמה שעכשיו התור
שלו לקצת נחמה.

היא ידעה תמיד שהיא יכולה ללכת - אבל היא כל-כך רצתה להישאר.
היא ידעה שהיא צריכה ללכת - אבל היא כל-כך רצתה להישאר.
ופעם אחת, בנסיעה קרובה אל אדם רחוק היא שמעה את עברי לידר שר
ברדיו "הלב מטפטף לי דרך העיניים, אני זוכר שיש ידיים שרוצות
אותי קרוב" והיא הגבירה את המהירות אליו והלב לא מדד
קילומטרים. היא ידעה שהיא אבדה...

הוא חיכה לה ובתוך עייניו היא ראתה את העצב מחלחל, וליבה יצא
אליו... זכרה את הנשיקה הראשונה, המלטפת כל-כך, החמה כל-כך
וידעה לגעת בדיוק ברגע בו התאהבה בו - הוא ישב מולה רחוק כל כך
וסיפר על ילדות ישנה ועל אהבה שמתה ועל הדברים ששורפים את ליבו
- והוא סיפר עוד ועוד ועוד והיא שקעה בתוך עינייו והביטה אל
ליבו ומצאה שם את ליבה עובר אליו... אבל היום הוא חיכה לה עם
המבט הסגור הזה בעיניים וכוחו של הלב איבד מעצמו ובתיזמון ציני
כל-כך, בדיוק ברגע בו היא החליטה לתת הזדמנות נוספת לאהבה,
לפתוח עוד שביל לרכות שמביא איתו המגע המלטף, זהו היום בו הוא
שילח הכל על פניי המים ואמר לה שלום.

היא לא זוכרת בדיוק את המילים ולא הבינה ממש את הסיבה אבל היא
יודעת שהיא רצתה לכעוס עליו, היא רצתה לבכות, היא רצתה לטעון
נגדו שביום יפה כל-כך יכולנו לבלות ובמקום הוא הביא לה את
החלום ושיברו. היא כל-כך רצתה לבכות ולצעוק ולפרוק אבל הוא היה
כל-כך סגור מולה שמילותייה נעצרו במעלה הגרון ופלא החיים הזה
הוציא מפיה מילה אחת קטנה - תודה!

תודה על שפתח הוא את ליבה ולימד אותה שוב על אהבה, תודה שנישק
אותה חם כל-כך ועזר לה להרגיש את פרפרי העונג, תודה שחייך אליה
בחיוך מקסים שלא נראה בו לעיתים, תודה שמצא, ולו לזמן קצר,
מקום בליבו בשבילה ותודה, כל-כך תודה שלימד אותה כמה טוב להיות
לבד אבל כמה זה נפלא ונכון להיות ביחד.