חץ מפלח.
הייתי במצב הזה כל כך הרבה פעמים, הוצאתי חיצים שדקרו ממש בין
המותן, הריאות והגורגרת.
זה תמיד כל כך כואב. וגם אחרי שמוציאים ההרגשה לא עוברת הרבה
זמן.


כל נסיון שלי להכנע מעצמי, להרפות, לומר די! למוח המתיש, למח
הדורשני...
הצורך הפיזי.
הצורך לפרוק מתח נפשי... באוזן חבר טוב.
הצורך לקבל אישור שכל מה שהיה למן הרגע הראשון ועד עכשיו...
היה. והינו. לא רק זכרון מעורפל של משיכה חייתית.
שאתה מבין.

אני רוצה לטייל איתך שוב בחושך המוחלט, כפי שעשינו בראשונה.
וגם באור יום כשהשמש מנשקת והרוח מלטפת,
כשגשם בחוץ והכל קודר, ידיים וחיוך זה כל מה שנחוץ בפנים.
שלעשות ביחד שינויים ולהיות שם כשקשה... זו מטרה מקודשת
בעיניי.
זכרונות משותפים מטיול בצפון או טיול לאילת.
ללטף אותך כשאתה עייף וכורע על המחשב ומספר לי תוך כדי שמחר יש
לך מבחן.
ובמיטה אתה מחבק אותי וקורא לי ילדה יפה, ורוצה אותי רק בגלל
ולא למרות...

לטפס גבוה, לתת לידיים לטייל, לתת לראש ליפול אחורה, לנשום
אוויר דרכך...
להיות כל כך מוחמאת שאתה שם איתי, שאני כל כך מושכת אותך.

וכשלא לבושים חגיגי אז אפשר לספר אחד לשניה על העבר העשיר
שלנו, ילדות.
על ההווה, המשפחה, החברים, הצרות, המתנות, לשמוע מוזיקה, לעשות
פרצופים, לזייף בכוונה...
על העתיד, תקוות רצונות שאיפות.
ויכוחים, צחוקים, וסתם דעה על סרט או דמות בסדרה.

שום דבר לא ברור לי מאליו.
גם אם נהפוך לשגרה.
רוצה אותך.

רוצה.
אותך.