נתתי בכדור הקטן מבט בוחן. "אתה רוצה להגיד לי שבדבר הקטן הזה
יש את כל האנרגיה שסיפרת לי?" שאלתי את שלומי בחשדנות. "תבלע
בלי שאלות" הוא השיב בחיוך "אמרת שאתה מוכן להשתתף בניסוי,
מוכן להשתתף בניסוי, מוכן להשתתף בניסוי". עצמתי את העיניים
ובלעתי. שלומי היה החבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכר את עצמי
למרות שאנחנו שני הפכים גמורים. הוא מאוד אוהב את כל הקטע של
המועדונים והסמים הקלים ואני לא נוגע אפילו בסיגריות. הוא לא
פעם אמר לי שאני ההומו הכי משעמם ואני תמיד אמרתי שהוא הסטרייט
הכי מוחצן שיש. משום מה יכולתי לחשוב רק על דודי. דודי היה
האהבה הראשונה שלי והיחידה. אהבתי אותו אבל זה ממש לא הפריע לו
לזרוק אותי. הייתי בטוח שהכל בסדר בינינו אבל הוא מצא בעיות.
"אני לא בשל עדיין לקשר". ככה הוא עזב אותי. בלי לשאול אותי
איך אני מרגיש או מה אני חושב. ארבע חודשים עברו מאז ואני לא
מסוגל להתגבר. אני חושב שכבר הפסקתי לנסות. שלומי היה היחיד
שהבין מה עובר עלי. הוא אמר לי תמיד שאני צריך לקחת את הזמן
שלי ולשכוח ממנו אבל איכשהו את כל הזמן מהפרידה רק ביליתי
בלנסות להבין מה רע בי. גם את היום הולדת שלי תכננתי לבלות
במחשבה על חיי העלובים אבל הפעם לשלומי היו תוכניות אחרות.
"יום הולדת שמונה עשרה זה לא סתם יום הולדת. אתה בא איתי היום
והופך לגבר אמיתי ובלי תירוצים". להפתעתי לא התווכחתי. כל היום
חשבתי על תירוצים אבל ששלומי ביקש לא יכולתי לסרב לו. הוא עשה
כל כך הרבה בשבילי שהרגשתי שאני חייב לו. "שיהיה" אמרתי לו
"אבל שאני לא אגמור את הלילה במשטרה או בבית חולים". "אתה רואה
יותר מידי טלוויזיה" שלומי צחק "דברים כאלה לא קורים בחיים
האמיתיים בגלל אקסטה".  

פקחתי את העיניים. ציפיתי לראות את העולם באופן שונה אבל
האכזבה הייתה גדולה. הכל היה אותו דבר. שלומי אמר לי שהוא
מבטיח לי שבקרוב אני אראה את הכל אחרת. ירדנו למכונית ונסענו.
משום מה התחלתי לפחד ככל שהתרחקנו. כל מה שרציתי פתאום היה
לחזור הביתה וללכת לישון. לשכוח מהעולם ומשלומי ולהסתכל על
התמונה של דודי.  "הגענו" אמר שלומי ואני הסתכלתי על פתח
המועדון. הוא היה כל כך מאיים. הרגשתי שכולם יודעים שאני לא
שייך. כל מה שרציתי היה להעלם מעל פני האדמה. שלומי העיר אותי
מחלומותיי והוציא אותי מהמכונית בכח. הוא כמובן הכיר את
הסלקטור והיינו בפנים בתוך מספר שניות. המוזיקה הלמה ברקותיי.
שאלתי את שלומי אם אפשר לבקש מבעל המקום להנמיך את זה קצת והוא
חייך. "אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב" הוא אמר "זה לא אולם
חתונות...". הסתכלתי סביבי. שוב הרגשתי את תחושת הניכור במבטים
של כולם. עשרות אנשים רוקדים מסתכלים עלי בתמיהה. "מה לעזאזל
אני עושה כאן?" חשבתי לעצמי "אני הולך הביתה". שלומי הסתכל עלי
ומיד קלט. הוא תמיד ידע לקרוא אותי.   "אתה לא הולך לשום מקום"
הוא אמר "אני אשחרר אותך היום גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני
אעשה". משום מה התחלתי להרגיש יותר טוב. הרגשתי שאני מוגן כל
עוד אני עם שלומי. כאילו שאני מקבל את האישור של כולם כשהם
רואים אותי עם מישהו כמו שלומי.

הוא התקרב עלי והעביר את היד שלו על העיניים שלי. "תעצום אותם"
הוא אמר ואני צייתי. "עכשיו תרגיש את האנרגיה בוערת בך. תן לה
לצאת ממך. תשחרר אותה ואת עצמך". בכל סיטואציה אחרת הייתי
מתחיל לצחוק מכל השטויות הרוחניות האלה אבל הפעם הבנתי מה הוא
אומר. אולי זו הייתה המוזיקה. אולי זה היה הכדור. אחרי כמה
דקות כבר הייתי משוחרר כמו שאף פעם לא הרשתי לעצמי. הרגשתי
שהכל מתעצם סביבי. הרגשתי כאילו יצאתי מבית כלא מבודד וראיתי
אור יום בפעם הראשונה. העולם מסביבי היה אותו עולם אבל בשבילי
הוא היה שונה לגמרי. הכל בו נראה לי אחר. כאילו שאני רואה הכל
בפעם הראשונה. התחלתי לזוז כמו מטורף. ספק רוקד ספק מתנהג כמו
משוגע. שלומי היה היחיד שראה את השינוי שחל בי והוא נראה
מרוצה. אני הרגשתי על גג העולם. התחשק לי לצעוק את זה לכולם.
הצטערתי רק שדודי לא רואה אותי. הוא בטח היה מקבל התקף לב
במקום. הוא תמיד שנא את שלומי ואת סגנון החיים שלו. אחרי
שעתיים בערך שלומי גרר אותי מהרחבה. "קדימה רומיאו" הוא אמר
"אתה צריך לשתות קצת". תמיד שנאתי שהוא קרא לי רומיאו. הוא אמר
לי שאני יותר מידי רומנטי בדיוק כמו רומיאו שזה ממש מקסים אבל
שאני צריך לזכור מה קרה לרומיאו בסוף.

אחרי כמה בקבוקי מים מינרלים שלומי חזר לרחבה ואני התחמקתי
בשקט החוצה. הוא לא שם לב שלקחתי לו את המפתחות של האוטו.
הרגשתי שהשפעה של הכדור מתחילה לפוג. שלומי אמר לי שזה מחזיק
בערך שש שעות ואני לא רציתי שהכל ייגמר. רציתי עוד אחד עוד
אחד. ידעתי ששלומי לא ייתן לי. הוא תמיד הגן עלי כאילו הייתי
האח הקטן שלו.  פתחתי את האוטו וראיתי שנשאר בשקית עוד שתי
כדורים. בלי לדעת למה לקחתי את שניהם וחזרתי למועדון. ההרגשה
הייתה מדהימה אפילו יותר מלפני שיצאתי. שלומי שאל אותי לאן
נעלמתי ואמרתי לו שהייתי בשירותים. הוא חייך אלי וזה גרם לי
להרגיש אפילו יותר חסר מעצורים. עד עכשיו עוד היה לי את הקול
של דודי בראש שאומר לי שאני בעצם משקר על עצמי. שזה לא מתאים
לי. החיוך של שלומי נתן לי את האישור שכל כך חיפשתי. הוא מעולם
לא שפט אותי. מאז הכל הפך מתחושת כיף לחוויה ממש מדהימה.
הרגשתי שאני מרחף. שאני מסתכל על כל האנשים הרוקדים מלמעלה.
הבנתי למה שלומי קרא לזה לתדלק. הרגשתי שאני נוסע על מאתיים
קמ"ש ושאני רק מתחמם. הזמן עבר כל כך מהר ובלי ששמתי לב. שלומי
מצא אותי ואמר לי שהגיע הזמן לחזור הביתה. אחרי שהתווכחתי קצת
("עוד חמש דקות...") יצאנו החוצה. נכנסנו למכונית ואני ראיתי
ששלומי כבר לא נמצא בעולם שלי. הוא חזר למציאות והוא חושב
שחזרתי איתו. לא רציתי שהכל ייגמר עכשיו. "אין לי חשק ללכת
הביתה" אמרתי לו "בוא נעשה משהו אחר".

שקמתי בבוקר הרגשתי רעב כאילו לא אכלתי עשר שנים. יצאתי מהמיטה
באי חשק והתקדמתי לכיוון המטבח אבל משום מה במקומו היה קיר. זה
היה הרגע שהבנתי שאני לא בבית שלי. אחרי כמה שפשופי עיניים
וסקירה כללית של הבית זיהיתי שאני אצל שלומי. לא כל כך הרגשתי
נעים להסתובב אצלו בבית עם תחתונים אז נכנסתי לחדר השינה.
הסתכלתי על שלומי שוכב על המיטה ובבת אחת הכל חזר אלי. נזכרתי
בכל מה שקרה אתמול. ברגע הראשון סירבתי להאמין. הייתי בהלם. לא
יכול להיות שאני ושלומי שכבנו. המחשבות הציפו את המוח שלי שעוד
היה שבלבי התעוררות ראשוניים. למה זה קרה. איך נתתי לזה לקרות.
הבטתי בו שוב ואז להפתעתי הכל התבהר. לראות אותו שוכב שם כל כך
שליו. כל כך תמים. השלומי שאני מכיר כל כך טוב. השלומי שתמיד
דואג לי ומגן עלי. השלומי שאני אוהב. ראיתי אותו ישן המון
פעמים אבל הפעם הוא נראה שונה. הפעם הוא גרם לי לחייך. חייכתי
כמו שמזמן לא חייכתי. הפעם האחרונה שחייכתי כך הייתה לפני
שדודי עזב. תמיד חשבתי שאקסטה גורמת לך לראות את העולם הפוך
ובגלל זה כל כך פחדתי מההשפעה שלה. אבל זה לא נכון. האקסטה בסך
הכל גורמת לך לראות הכל ישר בלי התחכמויות. אי אפשר לשקר לעצמך
שאתה תחת ההשפעה של הכדור. רק אמול הבנתי שהייתי שקוע באבל
הפרידה שלי מדודי עד הצוואר. שכנעתי את עצמי שאני צריך לסבול
שלא ראיתי שכבר לא הייתה לי סיבה. אני כבר מזמן לא מרגיש כלום
כלפי דודי. אולי אף פעם לא הרגשתי. הייתי כבול בתוך הכלא
שבניתי לעצמי שלא ראיתי את האמת. אבל אתמול השתחררתי. אתמול
פקחתי עיניים והתאהבתי מחדש באדם שתמיד הכרתי. את החומות
הענקיות שהסתירו לי את שלומי הפיל כדור אחד קטן. כמו באגדות
הנסיך שלי נתן לי את היכולת לברוח ולמצוא אותו. כמו הנשיקה
שהעירה את הנסיכה מהשינה העמוקה שלה לתוך מציאות חדשה. שלומי
התחיל להתעורר ואיתו התחילה להתעורר במוחי שאלת מיליון הדולר.
האם הוא מרגיש כמוני? ואולי הרומיאו שנמצא בתוכי שוב מתעתע.
גורר אותי לאבדון חדש. האם לאגדה הזו יהיה סוף טוב? נותר לי רק
לקוות...