למען האמת, לא היה נעים מהמהנדסים. הם השקיעו שנים על גבי שנים
של עבודה בעיצוב. טרחו ימים כלילות על הפרטים הקטנים. כשהודיעו
להם שהפרוייקט מבוטל עקב בעיות תקציביות ושמשאירים את השטח
בדיוק כמו שהיה לפני שהם התחילו, זה די היכה בהם כמו רעם ביום
בהיר.

כמובן שהיו כמה שהפגינו, וכמה שארגנו שדולות להצלת הפרוייקט.
אחד מהם שאל למה לא להשאיר את הפרוייקט במצבו הנוכחי, כמו
שאומרים, עד להודעה חדשה, ופשוט לנתק אותו מהתקציב. הפקידים
הזוטרים הודיעו בכובד ראש שבכל הכנות, הם ניסו לשכנע את
הערכאות הרלבנטיות, אבל הם מצידם הודיעו שהפרוייקט האחרון שהם
ניתקו ממנו את התקציב החליד בצורה איומה ונוראה, ושמערכת השמש
אינה מוכנה להיות אחראית לעוד גוש של חלודה במסלול. היו אפילו
כמה שהתייצבו להגן על הפרוייקט בגופם. אבל בסופו של דבר,
האדמיניסטרציה הבהירה להם שמקפלים את הכל - איתם או בלעדיהם -
והם החליטו שעדיף, במאבק הזה, להתקפל. בעיקר מכיוון שבתחום
שלהם - ועוד עם המונופול הארור הזה - למצוא מעסיקים חדשים זו
מכה בכל קנה מידה אפשרי.

והאדמיניסטרציה חייכה ביאוש. מה עוד היה לה לעשות? באמת שהם
השקיעו הכל בפרוייקט הזה. הוא היה הדבר הכי מבטיח שהיה להם
במשך מיליארדים של שנים. "חיים אורגניים יהיו ה-להיט הבא!"  הם
חשבו כשהם השקיעו במחקר של התנאים המתאימים בדיוק - המרחק
המתאים ממקור האנרגיה, גזי הפליטה, הכימיקלים. הם היו מודאגים
לרגע כשהכל התחיל, בהתחלה, לקרוס, אבל אז הם זרקו פנימה את
ה"מיטוכונדריות" האלה שהמהנדס הזוטר ההוא כל כך התלהב מהם -
וראו איך מייד החיים מזנקים למעלה ומשתלטים על הפרוייקט
מבפנים. הוא קיבל קידום, כמובן. קיבל תקופה שלמה לעשות בה מה
שהוא רוצה. ואז הוא יצא עם הלטאות הענקיות המוזרות האלה שלו
בכל מקום. כמה ווריאציות על אותה לטאה מסכנה... אין מעוף
יצירתי בכלל. הם פיטרו אותו אחרי כמה מיליון שנה והרימו איזו
קטסטרופה קטנה ובלתי מזיקה כדי לפצות על המחדל. כולה שיחקו קצת
עם המסלול - מספיק בשביל להקפיא הכל ולחסל את כולם. אחד מהם
זרק גם איזו אבן קטנה, סתם בשביל הכיף, באמצע איזה כתם כחול
גדול שהיה מורכב בעיקר ממימן וחמצן. מי היה מאמין שהתוצאות
יהיו כאלה דראסטיות?

זה היה קרוב יותר מדי.

"במחשבה שניה, אולי היינו צריכים להישאר עם הלטאות." אמר רואה
חשבון זוטר אחד תוך עלעול מתמיד בפנקסו "אני רואה הרבה תקציב
הולך על השחזורים שלהם."
"אני דווקא רואה הרבה כסף נכנס מהם." אמר כלכלן-משנה בכיר יותר
"תחשבו על המרצ'נדייס! סרטים, ספרים, צעצועים... חיים
אורגניים, הליין השיווקי! עידן הלטאות!"
"אני חושב שיש לנו משהו יותר גדול להיות מודאגים בגללו." אמר
אחד מהמנהלים - אלו שתמיד ישבו בצללים ורק מתי מעט ראו את
פניהם וזכו לחיות כדי לספר את הסיפור.
"מה, לווייתנים כחולים?" אמר כלכלן-המשנה "אל תדאג, הנושא
בטיפול."
"לא... לא... נראה לי שהעסק שם למטה די יוצא משליטה. איזו צורת
חיים מצ'וקמקת מחסלת את כל השאר כתוצר לואי של השטויות
שלה..."

הוא הצביע אל עבר מסך שהראה, בזמן אמת, מה מתרחש שם למטה.

"ואנחנו חשבנו שיש לנו פרס נובל על הידיים..." נאנח מנהל אחר.
"אין מנוס. צריך להציל מה שאפשר ולקפל הכל."

ההצבעה, כצפוי, עברה בשקט, בלי שאלות מיותרות. הפינוי נעשה
בשקט בשקט, בלי שאף אחד (כמעט) ישים לב. ואחרי כמה זמן, התחילו
להכשיר את הקרקע להריסה. לפני הרגע ההיסטורי של הפעלת קרני
הפירוק, הוקרנו סרטים מפני השטח של הפרוייקט - מראשית החיים
ועד למלחמה המטורפת שהשתוללה למטה על פני השטח ומחתה באיטיות
אך בשיטתיות את מה שעוד נשאר מהחיים האורגניים שהם השקיעו בהם
כל כך הרבה זמן ומשאבים.

"והנה הלך עוד אחד. ירד לטמיון, הנביילה. חבל, היה לו כל כך
הרבה פוטנציאל..."

ולא הייתה נפש באולם שלא מחתה דמעה כאשר הקרן התכולה היפיפיה
עטפה את הפרוייקט - כדור פחות מעט בקצותיו, צבוע רובו כחול אך
על פני שיטחו צורות בירוק וחום - פרסה אותו לפרוסות מדוייקות,
ואז פירקה אותו למולקולות, ולאחר מכן לאטומים, ולאחר מכן
לחלקיקים תת-אטומיים, עד שלבסוף פיזרה אותו לחלוטין.

כדור הארץ.
עוד כישלון בסדרה ארוכה של כשלונות ליצור עולם שמשהו באמת
יזוז עליו, ולא יעמוד סתם ככה כמו פסל סביבתי. קודם מאדים
ועכשיו זה. האדמיניסטרציה נאנחה והחלה לשקול פרישה מוקדמת,
או לפחות חופשה מאוד מאוד ארוכה.

...בסופו של דבר, זה היה לטובה. אפילו המהנדסים חשבו ככה.