"אתה מזיע ?"
אני לא יודעת אם משהו בפני רמז לו ששאלה זו התנגנה במוחי.

כאילו בדרך נס הבחנתי בו, רץ לו באופק, כמותיר שובל השקול
לתרגיל בחשבון מכיתה א'. הנה הגיע הוא אל פינת הרחוב ואז פנה,
מתקדם, רץ לכיווני כמעט. הוא מגיע.

מכנסיים אפורים לי, ארוכים, הסתיו כבר כאן. בלי שהבחנו החשיך
הכל מסביב, גם פניהם של הבנים. משחקים על הדשא, אבל הוא מגיע.
גם החושך הזה לא יוכל לכסות על האור בפני.

חולצה לבנה לי, קצרה. חולצה נוספת קל לעטות על הגוף. הוא מגיע
מגיע מגיע. משהו הרטיט את רגליי, לשבת עוד איני יכולה. זה חייב
לצאת החוצה, החיוך הזה קורע את הבעתי, כה חזק ומתוח, עוצמתו
שקולה לבכי שבחוסר ניע. ברגליים קלילות אינני מאמינה על גדר
ירוקה שמפרידה בינינו, מסיטה את הדעת.

לצידך רצה אני, אך האם תשמע את שאלתי מבעד לגדר הירוקה ? מבעד
לחיוכי האינסופי ? מבעד לצעקות הילדים ? מבעד לאמהות המסתכלות
אשר מסביב ?  מבעד לבגדי אשר חושבו בחוכמת שנים ? מבעד לגופי
הצעיר ? מבעד לאילמותי ?

זקן לו, משקפיים, גופו שוכח נערות מהי וריצתו נדמית כמחושבת.
אך משהו לא נותן בי, לא מניח לי, אליו ורק אליו.

אפשר לרוץ איתך ? האם תחייך אלי ? מדוע ?
אתה מזיע ? אתה מבין ?