הסתכלתי מחוץ לחלון. האווירה המיוחדת של יום כיפור התחילה
להעלם. הכבישים כבר היו ריקים מילדים ושאון המכוניות החל
להישמע. נזכרתי במשפחה שלי. בסוף כל יום כיפור אבא שלי היה
לוקח אותי ואת אחי לבנות את הסוכה. בסופו של דבר כמעט תמיד אח
שלי והוא היו עושים את כל העבודה ואני הייתי מסתכל. תמיד הייתי
דופק את המסמר האחרון והייתי מרגיש שעשיתי את כל העבודה. אהבתי
להיות בסוכה כי אבא שלי אמר לי שהרוח של אימא היא אורח בסוכה
שלנו. היא האושפיזין שלנו. הימים האלה נראו רחוקים כמו נצח
למרות שעברה בסך הכל שנה. מרגע שסיפרתי להם הכל השתנה. אבא שלי
לא הסכים לקבל את זה. הוא לא צעק או בכה. הוא פשוט ביקש ממני
לעזוב את נתיבות לתמיד. אחרי שבוע כבר לא הייתי שם. ילד בן
עשרים ואחת שלא יודע לאן ללכת. אמנם היה לי את הכסף שאימא שלי
השאירה לי אחרי מותה אבל הייתי בודד בעיר זרה. נשמעו דפיקות על
הדלת. ידעתי שזה נדב. את נדב פגשתי שבוע אחרי שעזבתי את הבית.
הוא עזר לי להתאקלם בעיר הזרה. הוא מצא לי עבודה שהתאימה לי
והגן עלי מכל הנחשים שמחכים לילד תמים מעיר אחרת. הקשר בינינו
לא איחר לבוא. מאז ידענו כל כך הרבה עליות וירידות שאני כבר לא
ממש יודע איפה אנחנו היום.

פתחתי את הדלת וראיתי שטעיתי. זו הייתה ענת. ענת היא השותפה
שלי והיחידה שהכרתי שהגעתי לכאן. היא נתנה לי לגור אצלה ועזרה
לקום בחזרה על הרגליים. "תנצל את החופש שמעולם לא היה לך
בנתיבות" היא תמיד אמרה לי. היא נכנסה לדירה ומיד פנתה למקרר.
היא הציעה לי לבוא לבית כנסת אבל זה היה כואב מידי בשבילי. כמה
שניות אחר כך נדב הגיע. הוא נכנס ונישק אותי. "על מה חשבת?"
הוא שאל ואני חייכתי. הוא לא יבין. הוא גדל בבית חילוני לגמרי
והוא בקושי ידע שצריך לצום ביום כיפור. "חשבתי על אושפיזין"
עניתי לו והוא הסתכל עלי בתמיהה. "מה זה?" הוא שאל "סוג של
תנוחה חדשה בסקס?". שמעתי את ענת מתפוצצת מצחוק במטבח וחיוך
עלה על שפתיי. "לא ממש" עניתי "אושפיזין זה כל האורחים
שמתארחים בסוכה. זה בדרך כלל המשפחה הקרובה שבאה לבקר".
התלבטתי אם לספר לו על הרוח של אימא שלי והחלטתי שלא. ידעתי
שהוא לא יבין. נדב שתק. הוא הבין שזה אחד מהרגעים שאני מתגעגע
למשפחה שלי וידע שהוא צריך להשאיר אותי לבד וזה יעבור לי.

אחרי שהוא הלך ענת התיישבה לידי וחייכה. "מה קרה?" שאלתי אותה
"מה מצחיק?". היא הסתכלה עלי ואמרה "אני חושבת שבקרוב אני
אצטרך למצוא לי שותף חדש". לא הבנתי מה היא רוצה ממני. הרי לא
רמזתי לה שאני רוצה לעזוב. היא ראתה את הבלבול שנסוך על פני
ומיהרה להסביר את עצמה. "זה נדב" היא אמרה "אני חושב שהוא רוצה
להציע לך לעבור לגור יחד". הרגשתי כאילו פצצה נוחתת עלי. לגור
יחד בשלב כזה. אני בסך הכל מכיר אותו שנה. אני בכלל לא בטוח
שאני אוהב אותו. למה זה היה צריך להגיע עכשיו שהכל מתחיל
להסתדר. "את בטוחה?" שאלתי אותה בחשדנות והיא הנהנה. "בנות
יודעות כאלה דברים. אני רואה לפי ההתנהגות שלו" היא אמרה. לבי
שקע. מה הוא יגיד אם אני לא אסכים. אני לא חושב שהקשר שלנו
יחזיק מעמד אחרי זעזוע כזה.

ביום שאחר כך זה כל מה שחשבתי עליו. נדב השאיר לי הודעה בעבודה
שהוא יהיה עסוק היום ושלא יהיה לו זמן לראות אותי וזה הרגיע
אותי קצת. הראש שלי התחיל לכאוב והחלטתי לסיים מוקדם היום.
הסתובבתי במשך שעה ברחובות שראשי מסוחרר ממחשבות. לא הבנתי למה
צריך למהר לכזה דבר רציני. בשבילי זה שווה ערך להצעת נישואים
ואני כל כך לא מוכן לכזה דבר כרגע. הגעתי לרחוב של הבית שלי
ואז נעצרתי. המכונית של נדב הייתה שם. ידעתי שזה הרגע. אני בטח
אכנס הביתה ואראה מלא פרחים או משהו בסגנון ואז הוא יציע לי.
נכנסתי לבית הקפה הסמוך וחיכיתי לראות מה קורה. אחרי שעה בערך
ראיתי את נדב יוצא מהבית שלי ונכנס למכונית. כנראה שהתשתי
אותו. נכנסתי לבית בחשש גדול ופלטתי אנחת רווחה שראיתי שהבית
נראה כרגיל. נכנסתי למיטה ורק רציתי לסיים את היום הזה. לא
ידעתי עוד כמה זמן אני אוכל לדחות את העניין הזה אבל קיוויתי
שאולי נדב יתעשת איכשהו.

במשך היומיים הבאים הסיפור חזר על עצמו. נדב אמר לי שהוא לא
יוכל לראות אותי אבל כל פעם שחזרתי מהעבודה ראיתי את המכונית
שלו. ביום השני הוא חיכה כמעט שעתיים עד שהוא התייאש. הבנתי
שזו הפעם האחרונה שאני אוכל להתחמק. מחר יהיה סוכות ואני לא
עובד. הוא יוכל לתפוס אותי בלי בעיה. בבוקר של החג ענת העירה
אותי. "אני הולכת הערב לחגית" היא אמרה "אני לא רוצה להיות לבד
בערב. אתה רוצה לבוא?". השבתי בשלילה. אמנם חיבבתי את חגית
והיינו די קרובים אבל לא הייתי במצב רוח למסיבות. כל היום
חיכיתי במתח לצלצול פעמון הדלת שיודיע לי שנדב הגיע. הצלצול לא
הגיע. במקומו הזיכרונות החלו להציף אותי שוב. ארוחת החג בערב.
כל המשפחה הקרובה והרחוקה מתאספים בסוכה וחוגגים יחד. כל
האנשים שחשבתי שיאהבו אותי לנצח היו שם. ואחרי שכולם הלכו אבא
היה נשאר לישון במיטה שהייתה שם. הוא לא רצה לעזוב ואני ידעתי
למה. הוא הרגיש את אימא שם ורצה לישון איתה. הדמעות התגלגלו על
לחיי שחשבתי עליה. היא לעולם לא הייתה נוטשת אותי. היא תמיד
אמרה לי לקבל את עצמי כמו שאני ולא לבזבז זמן מיותר מהחיים
הקצרים שיש לנו בניסיונות לשנות את עצמי כי זה בכל מקרה נדון
לכישלון. אני חושב שהיא ידעה. אם היא רק הייתה בחיים. נשכבתי
על המיטה. ענת כבר הלכה ואני הייתי לבד בחדר. בערב סוכות אני
לבד בבית חשוך. בוכה.

דפיקות חזקות בדלת העירו אותי. קמתי מנומנם ופתחתי את הדלת.
נדב עמד בפתח וחייך. הבנתי מיד את הטעות שעשיתי. "אני רוצה
להיכנס" הוא אמר "יש לי משהו חשוב להציע לך". ירדתי אחריו באי
חשק שאני מנסה להסתיר את העובדה שכרגע התעוררתי. התחלתי לחשוב
על דרכים לסרב לו בלי שיבין מזה שאני לא רוצה להיות איתו.
הכנתי את עצמי נפשית להגיד לו שאני לא רוצה. לנסות להסביר לו
שזה מוקדם מידי. נכנסנו לבית והתיישבתי על הספה. "מה רצית
להציע לי?" שאלתי אותו והוא התיישב לידי והחזיק את היד שלי.
"אני קודם כל רוצה להגיד שאני יודע שאני ואתה שונים. אנחנו
גדלנו בשני בתים שרחוקים אחד מהשני כמו שמיים וארץ". ניסיתי
לעצור אותו אבל הוא לא הסכים. "אני רוצה שיהיה לך טוב" הוא אמר
"אני לא רוצה שתסבול ובגלל זה אני מציע לך את זה". עצמתי את
העיניים והתכוננתי לתגובה שלו שאני אסרב. "אני רוצה שתהיה
האושפיזין שלי" הוא אמר ואני הרמתי את העיניים בהפתעה. "מה???"
שאלתי אותו והוא חייך והוביל אותי לחלון. בחצר האחורית עמדה
סוכה ענקית ומוארת. אני הייתי בהלם מוחלט. הוא גרר אותי למטה
ואני נכנסתי לסוכה. ענת וחגית ישבו שם עם כל החברים הקרובים
שלנו. הם חייכו למראה התדהמה שהיה על פני. "אני יודע כמה
התגעגעת למשפחה שלך בזמן החגים" לחש לי נדב "ורציתי להראות לך
שכאן נמצאת המשפחה האמיתית שלך. המשפחה שמקבלת אותך למרות הכל
ושתאהב אותך לנצח". התיישבתי בכיסא ונדב התיישב לידי. "את
והחושים הנשיים שלך" אמרתי לענת "כל השבוע פחדתי שהוא כאן כדי
להציע לי לעבור אליו ובעצם הוא בנה את הסוכה". ענת חייכה
הצביעה על הכיסא השני שהיה לידי. הוא היה ריק. היא זכרה את מה
שסיפרתי לה. ברגע אחד סלחתי לה. הסתכלתי על כל האנשים שאני
אוהב אוכלים וצוחקים ולפתע הרגשתי אותה שם לידי. היא חייכה
אלי. ידעתי שהיא שמחה שאני נמצא שוב בחיק משפחתי. אחרי שכולם
הלכו אני ונדב נשארנו לנקות. לפתע שמתי לב שבסוכה הייתה מיטה.
"ענת סיפרה לי שאבא שלך היה ישן בסוכה וחשבתי שאולי גם אתה
תרצה" הסביר נדב. בעיניי ניצת זיק זדוני במיוחד. "אני לא אשן
עליה" אמרתי "אבל אם כבר גררת לכאן מיטה חבל שלא יהיה לה
שימוש". נדב חייך אלי וסגרנו את הדלת המאולתרת של הסוכה.

בשמחת תורה נדב הציע לי לעבור לגור איתו. מובן שהסכמתי.