בין אם הייתי מעוניינת ובין אם לא, הוא לא השאיר לי ברירה.
ראיתי את זה בעיניים שלו, אני כבר לא מעניינת אותו יותר, הוא
רק רוצה להגיע לפורקן ולא משנה לו מה אני מרגישה. שתקתי ולא
הוצאתי קול, רק דמעותי זלגו ודיברו בשמי. חיכיתי שהוא יגמור
כבר, יסיים את בדידותי, חיכיתי שיביט בי ויראה שלא טוב לי.
"וואי, היה מעולה" הוא גמר ואפילו לא הסתכל עלי, ישר הלך
לשירותים להביא נייר טואלט.
הוא השאיר אותי לבד על המיטה הרטובה, שוכבת ערומה. רציתי שתבלע
אותי האדמה, ככה פתאום להעלם מהעולם בלי שאף אחד ישים לב.
"מה קרה?" הוא שאל בקול מנומנם ונשכב לידי "עייפתי אותך?", לא
הספקתי לענות והוא נרדם. נשארתי לשכב שם שוב פעם לבד. לא
הצלחתי להירדם, אני לא זוכרת כמה זמן שכבתי שם וניתחתי את
חיי.
פתאום הבנתי שאני לא חייבת להסכים להכל, שאני לא צריכה לרצות
את כולם, ושאני פשוט תמיד פוגעת בעצמי במקום באחרים. החלטתי
שזה הולך להשתנות .
השארתי לו פתק שזה נגמר וסגרתי את הדלת מאחורי, יצאתי לחיים
מאושרים.