"אני לא מוצאת עוד טעם בחיים" היא אמרה, ואני פשוט ישבתי בלי
לומר מילה, "אף אחד לא אוהב אותי בלי תנאים ונמאס לי שלבד אני
נישברת" היא המשיכה לדבר ואני לא יכולתי להתרכז בדבריה, היא כל
כך יפה אפילו כשהיא בוכה היא יפה, רציתי לעשות משהו שיעודד
אותה אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום.
"אתה בכלל מקשיב לי?" היא שאלה והעירה אותי מחלומי "אאהה...
כן" עניתי לה, אבל זאת לא הייתה האמת והיא ראתה זאת, היא שוב
התחילה לבכות "אוף, אפילו אתה לא אוהב אותי באמת, רק את המראה
שלי" שתקתי ולא עניתי לה, רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה באמת,
את הרגישות שלה לאחרים, את הצחוק המדבק שלה ואפילו את הזיופים
שלה בגיטרה, רציתי להגיד לה שאם היינו קצת יותר גדולים הייתי
רוצה להתחתן איתה, שאני בחיים לא אפגע בה ושאני אשמור עליה.
הרמתי את ראשי וראיתי אותה קמה, ענייה נפוחות מבכי "אני מצטערת
שהפלתי עליך הכל, שיהיו לך חיים יפים" היא אמרה ויצאה מהחדר,
הייתי בהלם ולא ידעתי מה להגיד, הבנתי שאני לא אראה אותה יותר
ברגע שהיא סגרה את דלת חדרי אבל פי סירב להיפתח וכך נתתי לה
לצאת בלי לומר מילה, למה רק בלב אני מצליח לבטא את רגשותי,
כשאני מנסה להוציא אותם החוצה אני מרגיש נבוך מדיי, פי מתייבש
ואני הופך לפסל שחוץ מלנשום לא עושה כלום.
הרמתי את עיניי למעלה ולפתע לא ראיתי את התקרה של חדרי, ראיתי
את השמיים ועליהם פזורים עננים, הייתה להם צורה מיוחדת והייתי
בטוח - אני רואה את משכנו של ה', אני לא דתי ואפילו לא בטוח
באמונתי אליו אבל באותו הרגע הבנתי שזאת ההזדמנות שלי, "ה' אני
מתחנן בפניך תן לי את הכוח להגיד לה את כל מחשבותיי".
פתאום שמעתי רעש גדול שלא הבנתי מהו, ואז ראיתי אור חזק שלא
מצאתי את מקורו.
לפתע הכל חזר לקדמותו ולא הייתי בטוח מה קרה בדיוק, אולי זה
היה חלום? אבל דבר אחד היה לי ברור - אני הולך לדבר איתה!
התקשרתי אליה, "הלו" היא ענתה בצרידות קלה שנשארה לה מהבכי,
"מי זה?" היא שאלה.
"אני אוהב אותך, אוהב באמת לא רק את יופייך אלא הכל ואני מצטער
שאני כזה אידיוט, קשה לי לבטא רגשות ואת יודעת את זה, אז גם אם
לא יהיה לי אומץ לומר לך את זה שוב תזכרי תמיד שאני אוהב אותך"
יכולתי להמשיך ככה לעד ולהגיד לה שוב ושוב כמה שהיא חשובה לי
אבל נגמר לי האוויר, אז השתתקתי ויכולתי להרגיש את חיוכה מהצד
השני של הקו.