תומר,
החלטתי לכתוב לך מכתב.
אתה לא תקרא אותו, אולי יותר טוב ככה.
עכשיו היום שאחרי אתמול. אתה זוכר מה היה אתמול.
אני אפתח בלהגיד מה אומר לי השם תומר.
אז ככה, נכון יש כאלה שמאמינים שכל החיים עוברים לך מול
העיניים לפני שאתה מת? כן, אז זה מה שאני רואה כשאומרים לי
תומר.
את כל החיים מול העיינים.
וזה כואב, תומר, כמה שזה כואב.
אתה זוכר את התקופה שהייתה לפני חודשיים? אז שנים עברו מאז.
ואתה עדיין כל כך טוב תומר, כל כך טוב שזה כואב. לקח לך שלוש
פאקינג שנים לקלף ממני את הקליפה המטומטמת שהחיים הלבישו לי
טוב טוב, ועכשיו איך אני אמורה להתמודד לבד?
לחזור להארי פוטר? אחריך אפילו הוא לא יציל אותי.
אתה יודע שהצל שלה מעלי, לאן הלכת ,חייל?
כן, אני יודעת שחיכינו, כן, אני יודעת שידענו, ואני גם יודעת
שלמרות שידענו, לא ידעתי איך אני אתמודד עם זה.
בדידות.
אני מסתובבת עם כאב בטן תמידי, תלשו ממני חלק. כן, ניסיתי
פלסטר, אפילו זה לא עזר.
הכל מתפקשש לי. אבל אתה לא יכול לחזור.
אל תחזור תומר. אל תחזוררררררר.
אתה חיכית לזה מגיל חמש, אני לא רוצה להרוס, אני לא שוברת
חלום, אני בצד שלך, אני בצד שלך.
אני מנסה לשפוך הכל החוצה תומר, כל פעם שאתה בא הביתה. אמרנו
שדי אבל עדיין כל יציאה אתה פה.
ובכל חיבוק ראשון בסוף החודש אני כבר נזכרת שעוד יומיים אתה שם
בחזרה.
וזה גם כואב תומר, זה פאקינג כואב.

ואני יודעת שהלכת לראות אותה.
אני יודעת תומר.
אני יודעת אני יודעת אני יודעת אני יודעת. אני יודעת.
אבל אתה לא יודע שאני יודעת, גם לא תדע.
אני אכאב בשקט, בתוכי צעקה.
כמו שהקטנה אמרה, הסוג שלי זה אתה תומר, זה להיות לבד.