|
עבדים בין רגלי
חוצבים לשונותיהם בתוכי
ואני לא מתאמצת להפיק בהם ריחות מתקתקים
ולא מתבשמת לכבודם.
מיצים חמצמצים
כזיעת פועלי הביניין
נוטפים מתוכי אל פיותיהם הרעבים
שנבלעים אט אט בביצתי הטובענית.
פשוקת רגליים וקפואה
מדליקה כאמל מקומטת
לא ממש יוצאת מגדרי לנוכח
מאמציהם מעוררי החמלה.
עבדים בין רגלי
לבושי סרבל שיער מצחין
נוברים בתוך גופי
מחפשים אחר המקום בו הכל מתחיל ונגמר כאחד.
מעפרת על ראשייכם הרכונים
עפר שחור
מתכסה בשק האבל
ובוכה את מותה
של התשוקה האמיתית,
של הפשטות שבין גבר לאישה. |
|
|
פעם אחת, בממלכת
הסלוגנין, לפני
שנים רבות, חי
לו סלוגן אחד
מאושר. הוא היה
מאושר, כיוון
שהיה לו הכל: כל
מה שסלוגן צריך
בחיים. וכיוון
שסלוגנין אינן
צריכין דבר, היה
סלוגננו מאושר.
זה
אוטוביוגרפיה,
דרך אגב.
(ללא כינוי) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.