פסעה בשדה החרוש, רגליה שוקעות באדמה השחורה. קצרת נשימה,
המשיכה בצעד מהיר. באויר ריח של אדמה לפני הגשם הראשון, רוח
קרירה נשבה, מגלה כי ההמתנה לא תארך. השמיים, בצבעי
פסטל-שקיעה, השלימו את התמונה.

חייכה לעצמה, מודעת בחריפות לעצמת הסצינה, חיוכה מבליט קמטי
מרירות. התזמור המושלם של הנוף: אלוהים מתכנן רצח מושלם על
אי בודד.

בשולי השדה עמד עץ האלה העתיק, עליו המחודדים מאדימים. האלה
הזקנה, שוב אין סוגדים לה.
כשהתקרבה, חשה כיצד הצמיחה השקטה של העץ מבעבעת מתוכו, הניחה
ידה על הגזע המחוספס. בגילה, חשבה, האלה כבר מבינה כי אין זה
משנה מה יתרחש סביבה. היא פשוט תהיה שם, ותצמח.

נשארה רגע, שותקת, עם האלה.

ואז, נשמה נשימה עמוקה ופנתה ללכת אל מקום בו לא משנה מה יתרחש
סביב, היא פשוט תהיה שם, ותצמח.