זהו מעין שיר לפי סיפור שלא נכתב אף פעם אולי בעתיד

שבת בצהריים
יום של מנוחה,
כל המשפחה ביחד,
יוצאים לארוחה,
פתאום צמרמורת של פחד,
עוברת בגופי
מי זאת האישה? שכרגע נכנסה..
האם היא מוכרת לי?

פזמון:
עכשיו אני לבד,
אבל אני לא נשבר,
למרות שכלום כבר לא יהיה  אותו דבר...
עכשיו אני בדד,
לא יודע מאיפה אני שואב את הכוחות
להמשיך לרצות לחיות...

בין ערביים שעה חמימה,
בדומה לאותה בחורה,
בלונדינית מטבעה,
גוף חטוב,
עיינים תכלת-שחורות
ומבט עצוב.

ואני מסתכל אלייה,
והיא מסתכלת אליי בחזרה,
עינייה התכולת-שחורות חדרו אליי כה עמוק
עד שכבר אלייה לא הרגשתי רחוק.
הרגשתי את זעמה, את כעסה על העולם,  
היא התקרבה אל הדלפק,להזמין ארוחה,
("2שיפודי פרגיות בבקשה")

פזמון

("מספר 17 המנה מוכנה")
כן זה המספר של אותה בחורה,
היא לקחה את הצלחת
ואחזה אותה בחוזקה,
ואז התיישבה,ממש שולחן לידנו.
אכלה לבדה, היא נראית מסכנה,
כלכך סיקרן אותי הסיפור שלה,
מאיפה השנאה?
מה כבר קרה?
אולי כדאי לגשת לדבר איתה?

פזמון

אותה בחורה,
נראית כמו סימפטית ונחמדה,
סיימה את הארוחה מהר,
ואז התהלכה לעבר,
השולחן שלי! כן השולחן שלי!
היא עברה ליד אבי,
שישב בצד השני,
של השולחן
והנה כבר חשבתי שאליי היא באה,
אבל מסתבר שזאת לא מטרתה,
באותה שנייה
נשמע בום אדיר וקולות זעקה,
התחננות לעזרה, עשן סמיך
כיסה את המסעדה
מלחמה..
מזכיר את התקופה ששירתתי ברצועת עזה,
לקח כמה  דקות עד ששבה ראייתי,
והבנתי שהעינייה תכלת שחורה לקחה את משפחתי...
למה הם מתו? ואני שרדתי?

עכשיו עבר חודש,
ואני עוד לא מצליח להתאושש,
אין לי כבר חשק לקלל את הארורה,
וגם לא אני לא רוצה נקמה,
ולא רוצה נחמה,
אני רק רוצה עוד רגע,
עם המשפחה.