שתיקה רועמת,
לב מנופץ.
גושים של תאים אפורים במוח לוחצים על הרקה,
מבקשים לפרוץ החוצה, להתפזר.
לא יכולים לסבול את המחשבות המרוכזות,
שמכות בהם ללא הרף.

זיעה קרה מכסה את גופי,
והלב הולם:
בם בם בם בם
רוצה לצרוח, ושום קול לא יוצא.

נוסע בפראות על הכביש,
עובר בירוק-כתום-אדום.
סוטה מנתיב לנתיב ומחפש דרך
ומתפתה כל הזמן להתנגש בגדר
ולצלול לתהום.

ואו אז,
בשנייה האחרונה,
ראיתי אותה עומדת על המפתן,
קורנת, זוהרת,
נראתה לי כמלאכית אנושית.

ידעתי שאיננה שלי, חשתי שהיא רק של עצמה,
נוכחותה רק העצימה את בדידותי ודכאוני,
אך עם זאת, מנעה ממני לקפוץ,
כי בהעתיקה את נשמתי,
גם גזלה ממני את כוח רצוני.


לתמי