ביקשתי מאבא של שחר. ותשמור ששחר לא יעשה רעש, הוספתי, אבל לא
הייתי בטוחה שהוא שמע אותי. הוא הנהן מאחורי העיתון שלו, כך
אני חושבת. שמעתי אותו מהמהם. זה בדרך כלל בא ביחד. הוא שכב על
הרצפה בסלון, ואני חמקתי בחסות העיתון שלו מהמקלחת אל החדר
והסרתי את חלוק המגבת. פעם זאת היתה השעה שלנו. לא התחשק לי
שהוא יצטרף אליי עכשיו. שכבתי במיטה והתכסיתי בשמיכה. השכנים
מלמטה התחילו לריב - זאת בדרך כלל השעה שלהם. יום שישי. חבל
שלא הגפתי את התריסים. אני לא אצליח להירדם ככה. האור פורץ
לחדר בשעות הצהרים, והצעקות של השכנים לא עוזרות, ממש לא
עוזרות להירדם. סתם שעה זאת הולכת להיות. אפילו לשינה אי אפשר
לנצל אותה, ואני מתעצלת לקום להגיף את התריסים. אתה רוצה לבוא?
אני שואלת את אבא של שחר בשקט, אבל עד הסלון הקול שלי מתמסמס
במסדרון ולא מגיע אליו. אני לעומת זאת שומעת בבירור את רחש דפי
העיתון שהוא מעביר באצבע מלוחלחת מרוק. לפעמים בשעות כאלה, של
יום שישי אחר הצהרים, בא לי להרטיב לו את כל העיתון מראש. כמה
כבר אפשר לרשרש עם הניירות האלה? ובכל זאת שום דבר לא משתווה
לשמש הקורנת ולריב של השכנים על הילדה שלא מרשים לה ללכת
למסיבה וצריך לקחת אותה ולמה האוכל לא מוכן.
אתה רוצה לבוא? אני שוב שואלת את אבא של שחר, הפעם מגבירה מעט
את קולי ומתפללת שאל שחר הספון בחדרו לא יגיעו צלילי השאלה.
מה? הוא מרים את קולו מהסלון, וכבר לא מתחשק לי לשאול אותו,
אבל מצד שני התמונה שלו שרוע על השטיח עם העיתון שלו בשעה
הזאת, שתמיד היתה שלנו, משהו בתמונה הזאת בראש עושה לי עצוב,
ואני שואלת אותו שוב אם הוא רוצה לבוא.
שתיקה.
דפדוף איטי ולא פחות רוחש, שתיקה. לא כרגע, הוא אומר בסוף.
מה?
אני שואלת, לא בטוחה אם שמעתי אותו או אם הבנתי מה אמר.
לא עכשיו, הוא אומר לי בקול רם יותר.
למה? אני תוהה, ולא מצטערת הרבה.
אני רוצה לגמור כאן את הכתבה, הוא אומר לי, ושוב הוא מעביר
עמוד. אמנם קריאה מהירה, אבל עד כדי כך?
אתה יכול לקרוא את זה אחר כך, אני אומרת, ולא לגמרי מתכוונת
לשכנע.
עוד מעט מתחיל משחק חשוב, הוא אומר, ואני קמה להגיף לבד את
התריסים.
כנראה חזק מדי אני עושה את זה, ואחרי שני הבומים של התריסים
משתתקים השכנים, אבל אצלי בבית מישהו מתחיל לבכות.
תיקח את שחר, אני מבקשת ממנו בקול גבוה יותר. שישב איתו ויראה
את המשחק. אני על השינה הזאת כבר לא מוותרת.
תביאי לי אותו, הוא מבקש ממני, ושוב מעביר דפים בחתף. אני
לובשת שוב את חלוק המגבת הלח וקמה לקחת את שחר מהמיטה שלו. הוא
יושב שם ומושיט לי ידיים, גועה בבכי.
למה הוא בוכה? עוד מעט אני אבכה איך נהרסת לי השינה הזאת של
הצהרים. פעם בשבוע. גם אני רוצה.
למה אתה בוכה? אני שואלת אותו, ואחר כך מצטערת לעצמי נורא איך
דיברתי אליו בחוסר סבלנות. אולי היה לו חלום רע? אולי נבהל
מהבומים של התריס? איך אני יכולה לכעוס עליו? מה הוא כבר עשה
לי? רצה לקום? אפילו זה לא, אני אילצתי אותו לקום. מה הוא אשם
הקטנצ'יק הזה?
אבא של שחר עדיין שכב על השטיח מאחורי כל העיתונים שלו, ולא
נוח לראות אותו ככה, בזווית הזאת, כל כך רחוק ואפרורי. וכמה
שהוא גדול והרגליים שלו מגיעות עד הקצה של השטיח הוא נראה לי
בזווית הזאת מאחורי העיתונים כמו שהוא.  איש קטן.
קח אותו, אמרתי במהירות והנחתי את שחר על השטיח לידו. לא רוצה
לראות אותו ככה.
כשהתעוררתי כבר היה חושך, ורק מהסלון הקליש האור הכחלחל של
הטלוויזיה. התעטפתי בסדין וצעדתי לשם בשקט, עם כל צעד גדל
ומתעצם הכעס לאבא של שחר ששכח להעיר אותי בזמן.
הוא לא היה שם. רק הטלוויזיה היתה דלוקה בערוץ הספורט. משחק
שכוח-אל בטניס או פינג פונג, אף פעם לא הבנתי את ההבדל.
אני מתיישבת על הכורסה ומתעצלת לחפש את השלט כדי להעביר ערוץ.
גם שחר לא כאן, כמובן, אפילו לא העגלה שלו, אז די ברור שהוא
לקח אותו לטיול. הכעס גואה בי, מתחרה בנמנומיות העצלה האופפת
אותי, ואני מנסה להסביר לעצמי שרק טוב הוא עשה לי בזה, שיצא מן
הבית עם שחר והניח לי לישון הרבה.
אז מה? יום שישי היום, מה הבהלה? מה החיפזון? אז ישנתי עוד
חצי-שעה שעה בלי שחר ובלי אבא של שחר בבית, סתם שינה סתומה
כזאת ועצומה, ואני כולי עכשיו שלמה בתוכה, אפילו הייתי שמחה
לחזור אל המיטה לעוד כמה דקות או אפילו שעה, אם לא היו לי כל
כך הרבה מטלות בבית הזה לגמור בסוף השבוע הזה או ממה שנשאר
ממנו. אני לא מבטלת את הזמן שלי בתוך העיתונים. חבל לי על סוף
השבוע בשבילם. אני משאירה אותם לרגעי שיממון במהלך השבוע,
וביום שישי כשאבא של שחר קונה שוב עיתון אני זורקת אותם לפח.
משתדלת לפח המיחזור של הוועד למען החייל אם יש לי מספיק כוח
ללכת עד לשם.
אחרי שכבר נגמר המשחק וערוץ הספורט משדר פרסומות לעצמו נפתחת
הדלת ואבא של שחר נכנס ובעקבותיו העגלה ובה שחר - ישן.
אפילו לא בדקתי בשעון כמה זמן ישנתי או כמה זמן עבר מאז
שהתעוררתי ומצאתי את עצמי לבד בבית. דווקא חבל, יכולתי לנצל
היטב את הזמן הזה כאן לבד, אבל במקום לעשות משהו בעולם ביכרתי
לשבת מול הטלוויזיה ולבהות במשהו שלא מעניין אותי כהוא זה.
אולי כהוא כן, אבל בטח לא כזה.
התעוררת? הוא שואל אותי, ואני אומרת שכן. הוא לא שואל אותי
מתי, ואני לא שואלת אותו איפה הוא היה. הוא לא שואל אותי איך
ישנתי ואני לא שואלת אותו כמה זמן טייל ככה בחוץ עם שחר, אפילו
שאני יודעת שקצת קריר בחוץ ורואה ששחר לבוש בבגדים הקצרים שעוד
הלבשתי לו בבוקר.
אתה רוצה לאכול משהו? אני שואלת אותו, והוא אומר לי שקודם ירחץ
את שחר וישכיב אותו לישון, ואני לא מציעה לו לעשות משהו
מהפעילויות האלה בעצמי, ולא עושה שום סימן, ולא נותנת שום רמז
שאני מתכוונת לקום מהכורסה בזמן הקרוב.
מה אתה רוצה לאכול בערב? אני שואלת אותו במקום לרטון ולכעוס
עליו על שלא העיר אותי בזמן וגם בלי לשאול אותו בעצם למה.
לא יודע, הוא אומר, תחליטי לבד, ומרים את שחר בזרועותיו ולוקח
אותו לחדר האמבטיה.
אתה רוצה שאביא לך מגבת? אני צועקת לו מן הסלון כשאני שומעת
שהוא מכבה את המים ושר לשחר את השיר הטיפשי הרגיל שאנחנו שרים
לא כשאנחנו מוציאים אותו מהאמבטיה.
לא, זה בסדר, כבר הכנתי לי מראש, הוא צועק לי בחזרה, ואני
נשארת לשבת על הספה, ומקללת את עצמי על שלא טרחתי לחפש את השלט
של הכבלים לפני שהתיישבתי.