מכירים את ההרגשה הזאת של תחילת הסתיו? האוויר מתחיל להיות
קריר יותר, בערב כבר מסתובבים עם חולצה ארוכה, מתחילים להריח
גשם באוויר, מחשיך בשעה מוקדמת. באוויר עומד ריח כזה, של
סתיו... ריח של נוסטלגיה, ריח של געגועים.
זו אותה התקופה בשנה שנזכרים בכל מיני דברים ישנים, באנשים
שנותק איתם הקשר. בחיבוק של האקס, בשיחות עם
החבר-הכי-טוב-לשעבר, בערבי שישי מלאים באנשים, בכיופים של
חורף.
זו אותה התקופה שגורמת לך לבהות כל לילה בשמיים, בירח שמאיר
שביל לבן על הים השחור, ולחשוב. לחשוב על כל אותם האנשים שכבר
לא בחייך, מסיבות כאלה ואחרות. זו אותה התקופה שעושה לך את
החשק לצאת החוצה, מכורבלת בבגדים ארוכים ומחממים, לטיול ארוך
בטיילת, לבד. פשוט ללכת, מהורהרת, ולחשוב. זה הזמן הזה בשנה
שמחליטים לחדש קשרים עם אנשים, קשרים שבדרך כלל לא מחזיקים
מעמד יותר משיחה או שתיים. זה הזמן שבו מרוב נוסטלגיה, מתחילים
להיות מדוכאים, כי מבינים שמה שהיה לא יחזור עוד.
אלה הימים שבהם הכל הולך הפוך, כי כמה שמנסים, אי אפשר לשחזר
את מה שהיה. אי אפשר לחזור אחורה בזמן. העבר לא יחזור עוד.
וההבנה הזאת של המציאות, היא זו שגורמת לדיכאון הגדול ביותר.
אלה הימים שמקדימים את החורף, הימים שלפני הגשם, הפוך, הבגדים
הגדולים והמחממים. אלה הימים שגורמים לי לתהות, מה היה קורה
אילו... אילו לא היינו נפרדים.

אלה הימים שגורמים לי לרצות חיבוק, יותר מהכל. לרצות לחפש את
ההגנה הזאת, את התחושה שמקבלים רק בחיבוק ענקי ועוטף של מישהו
אחר, של מישהו שאוהב, ומבטיח שלעולם לא יפסיק לאהוב.
אלה הימים שעושים לי חשק לחזור אליך, למרות ששום דבר לא השתנה.
אלה הימים שבהם אני נזכרת בחורף המדהים שהעברנו - בטיולים
הארוכים על החוף; בכרבולים מתחת לשמיכה; בנשיקות הארוכות בגשם,
באמצע רחוב ריק מאנשים, בשיא הקור...


בימים האלה, של תחילת הסתיו, תחילת החורף, כל מה שאני יכולה
לעשות זה להתגעגע.