לא יודעת למה זה תמיד "דנה"
אבל כשדנה מתסכלת מהחלון בערב סתוי ונושמת את האוויר הטרי
שהרוח מלקטת בשבילה ומניחה עבורה מתחת לאף, קשה לא שלא לחשוב.
אז היא חושבת

היא מביטה מבעדו ורואה בין החושך והקדרות עץ שחור, מהרהרת לרגע
כי אינה יכולה להחליט אם זה אכן אותו העץ שגדל שם מאז ומתמיד,
או הזיכרון שלה ממנו שמתנוסס לנגד עיניה
אז היא חושבת
שאולי זה תמיד ככה, ומפחדת. מתי היא יכולה להבדיל בין תמונות
שנחרטו אצלה, לבין חזיונות אמיתיים בשטח. אז היא חושבת שהיא
מדמיינת יותר מדי, כי לפעמים יש גבול לדימיון.
דנה רוצה כבר הרבה זמן לצאת להתבודד, להרים באיבחה את המפתחות
מהוו, לתת להם לרשרש במצת כל הדרך ולהתבונן בהם נרגעים בשקיטה,
כמוה, כשתגיעה. כשהיא תהיה שם, יוכלו להגיד שהיא השאירה מאחור
את הבית, הבגדים, ההורים והאח, הכלב, החתולים, התוכים, הגיטרה,
מקלות התיפוף החדשים שבקושי הספיקה לחנוך, הספרים, את כל מה
שתופס לה מקום בחדר.
אם היא תסתכל למפרע, תוכל להגיד שהשאירה שרוע את כל מה שתפס לה
מקום בראש. היא יודעת שכשהיא כאן, היא לא יכולה לסגור את הדלת.
זה לא יהיה הדבר המנומס לעשות. דנה זרקה את המפתח לפני שהספיקה
לנעול את הדלת, אז היא תמיד פתוחה. מדי פעם נשמעת חריקה קצרצרה
והיא מסתתרת מצידה הפנימי, אוחזת בחוזקה את הידית. אך די בהנחת
כף רגל קטנה על מפתנה ואוזלת יד משתלטת, שוב חריקה צורמת והדלת
פתוחה.

היא אוהבת הכנסת אורחים, אורחים קבועים שלה. אבל היא ראתה את
העץ והתקשתה להבדיל בין אמת לשקר, בין מציאות לדימיון, בין
רציונאל לזיכרון רטרוספקטיבי שהולם בה. אז היא מתחילה להצניע
את הזכרונות ולנסות להתבונן במה שקיים עבורה כרגע, ולא מה ששרת
בעבר. היא רוצה מדי פעם לבקר גם אצלם, שיזמינו אותה להיכנס.


היא קורסת לתוך עצמה, ו15 אלף אנשים צורחים, כי היא הסירה את
ידה מעל הדלת. גם מתוך הצרחות היא יודעת לשלות את הצלילים שעוד
ביכולתם ללטף, את התווים שמתחברים למנגינה נינוחה. להאיר ל15
את השביל המתאים כי שם יהיה להם יותר נעים, הם לא ירגישו את
הגשם שבדיוק מטפטף גם עליה. כן היא בסדר, היא שואלת ועונה. היא
כבר פיתחה מעיין חסינות, התרגלה אל הקור והעננים הקודרים
והערפל ששולט בשררה. אפילו נטיפי הברד כבר לא פוצעים אותה אלא
רק מחליקים על גבה. או לפחות כך היא מספרת לעצמה כדי להקהות את
הכאב.
זולג עליה גשם מלמעלה, שלעיתים חובר עם הגשם מעיניהם שלהם
והגשם שלה. קשה לה להבחין שהיא מבוססת בין שלולית לשלולית
במקום לדלג עליהן ולהגיע לאן שתרצה להגיע. קר לה כאן בעונה
האפורה הזו. יש לה המון חיבוקים, אבל מדי פעם היא רוצה להיות
בצד המחובק, ולא רק המחבק. היא עדיין חושבת, אולי היא תסע
ותחפש מי שיחבק אותה. היא חוזרת לשבת על הכיסא הרעוע, עם דלת
פתוחה, כי מי ילטש את הצרחות החדות לצלילים מלטפים כשתקום. היא
צריכה להתרומם ולקחת את המפתחות, ולא להפסיק עד שתגיעה.

היא לא פוחזת, קשה להתנתק. כשתחליט, יוכלו להגיד שהיא השאירה
מאחור את כל מה שתופס לה מקום בחדר. אבל דנה השאירה, למעשה
הניחה בצד בקדחתנות, את תכולת ראשה ביום גשום אפור, שינצח
בעצמו על צליליו ויפסיק להתייפח על אבונו.