זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי למועדון, משהו שלא רציתי לעשות
במיוחד, אבל נתתי לחברה שלי לגרור אותי איתה מכיוון ש"נו,
באמת, זה יום שישי ואת אף פעם לא יוצאת!", והגעתי למסקנה שזה
יהיה כיף יותר מלשבת ולראות, בפעם המיליון, את הסרט "נוטינג
היל".

כשנכנסנו- אני, רווית והחבר החדש שלה, דני- למועדון העמוס,
הדבר הראשון ששמתי לב אליו זה עשן. המון עשן. גם מסיגריות, גם
ממכונות שאמורות לפזר אותו. וכמובן, שום דבר לא היה יכול להיות
יותר גרוע לאסטמה שלי.
הלכתי לצד והוצאתי את המשאף, מחכה להתקפת השיעול הראשונה,
והחלטתי שבחיים אני לא נותנת לרווית לשכנע אותי לצאת איתה
יותר. לא יכולתי לעזוב כי חבר של רווית הסיע, והם לא נראו
כאילו הם רוצים ללכת בזמן הקרוב. ואני, עם הפחד שלי מלהסתובב
בחוץ לבד, ועוד בתל אביב, ממש לא עמדתי לעזוב בלעדיהם.

בקצה השני של החדר ראיתי קבוצת ספות, לא שוממת במיוחד- למען
האמת, מאוד עמוסה בזוגות עסוקים למדי- אבל רחוקה מספיק משאר
ההמולה, והעשן שם נראה איכשהו דליל יותר. התיישבתי על הספה
שנראתה לי הכי פנויה- היה עליה רק זוג מתמזמז אחד - בקצה הרחוק
ביותר משאר האנשים שם.

ניסיתי להרגיע את עצמי, מה שלא עזר במיוחד כי התחלתי להרגיש
מחנק, והשיעולים הבלתי פוסקים שלי לא עזרו כל כך.
פתאום התיישב לידי איזה אחד, בלונדיני עם עיניים ירוקות. הוא
שאל אם אני בסדר, וכשרק הנהנתי בעצבנות ולא עניתי, הוא סינן
"כן, בטח," והגיש לי כוס שתייה.

לא לקחתי את הכוס- רק אתמול קראתי כתבה על בחורה ששמו לה משהו
במשקה והיא מצאה את עצמה ערומה בשירותים יום למחרת - ובמקום
הוא טפח לי על הגב, כנראה חשב שנחנקתי מבוטן או משהו. הזזתי לו
את היד בתקיפות, וסימנתי לו ביד רועדת על המשאף שנפל מקודם על
הרצפה ועכשיו היה זרוק מתחת לספה.
הוא התכופף והרים אותו ואני חטפתי לו אותו מהיד, הצמדתי אותו
לפי ונשמתי עמוק, שואפת ביחד עם זה אבקה לבנה חסרת טעם.
לאט לאט נרגעתי, וכשפניתי לכיוון שבו הוא ישב כדי להודות לו על
העזרה הוא כבר לא היה שם. חיפשתי אותו בעיני וראיתי אותו מתחבק
עם מישהי - מכוערת, לפי מה שהצלחתי לראות, אין לי מושג מה הוא
מוצא בה - שסחבה אותו לרחבת הריקודים.

הוא רקד מצוין, ונראה כאילו המוזיקה משתלטת עליו, כאילו הוא
נמצא באיזה טירוף חושים, הבחורה שמולו לא מעניינת אותו בכלל.
כאילו רק הוא היה שם - רק הוא והמוזיקה ורחבת הריקודים שהייתה
מלאה בעשן סמיך.
הבטתי עליו עוד קצת ואחרי זה הלכתי לכיוון הבאר לקנות לי בלאדי
מרי - המשקה האהוב עלי. חיכיתי בתור די הרבה זמן- אני לא
מהאנשים שאוהבים להידחף, אני מעדיפה לחכות בתור ולהיות מנומסת-
כנראה הגנים של אבא שלי הם הדומיננטיים, וכשסוף סוף הצלחתי
להזמין ושלחתי יד להוציא את הארנק שמעתי קריאה לידי - "חכי!
אני אשלם על זה."
הסתובבתי כדי לראות מי זה היה, וכמו שחשבתי- זה היה הבלונדיני.

חייכתי אליו ולקחתי את המשקה, והוא לחש לי באוזן "רוצה לצאת
החוצה? רועש פה."

הנהנתי, עדיין מחייכת, והלכתי אחריו כשהוא פילס את הדרך לדלת
הכניסה של המועדון. הלכנו קצת בשתיקה, בעודי שותה לאט לאט את
הבלאדי מרי, ולבסוף החלטתי לשבור את הקרח.
"תודה שקנית לי את השתייה. וש... הממ... די הצלת אותי שם על
הספה." גיחכתי בעצבנות והוא חייך.
מצאנו ספסל והתיישבנו עליו.
"אסטמטית?"
"כן."
"אז מה עשית במועדון כזה?"
"יצאתי לבלות?"
"אני מתכוון עם כל העשן, והאסטמה."
"אה..." צחקקתי. "אני בדרך כלל לא יוצאת למועדונים כאלה, אבל
היום נתתי לחברה שלי לגרור אותי לפה. עדיף מסתם לשבת בבית ולא
לעשות כלום."
"עדיף להיחנק מעשן מאשר לשבת בבית?"
"אם אתה רוצה להגיד את זה ככה, אז למה לא..."

הייתה שתיקה לכמה שניות, ואז הוא שאל -
"איך קוראים לך?"
"יעל. לך?"
"בן."
שוב שתיקה. הפעם היא נמשכה די הרבה זמן, לפני שהוא קם
בפתאומיות, ומשך גם אותי לעמידה. "אז, יעל, את רוקדת?" הוא שאל
וחייך חיוך מקסים.
"לא ממש. יש לי טראומה מריקודים. אני אפילו לא יודעת ממה היא
התחילה, אני רק יודעת שכשאני מנסה לרקוד מול אנשים אני נכנסת
לפאניקה ולא מצליחה לזוז." אמרתי, ומיד התחרטתי שאמרתי את זה.
"אה." הוא אמר באכזבה גלויה, "את בטוחה שאת לא יכולה לנסות
לפחות?"
"לא, באמת שהייתי רוצה, אבל אני לא יכולה."
"טוב, אז אני חושב שאני אכנס - מחכים לי בפנים." הוא אמר,
והתחיל ללכת חזרה.
הסתכלתי עליו הולך והחלטתי שאני לא נותנת לפחדים מטופשים להרוס
לי הזדמנויות. הגיע הזמן להתגבר על זה.
"רגע!" צעקתי אחריו, "בסדר. אבל תצטרך לעזור לי."

למה עשיתי את זה לעצמי?
זאת הייתה השאלה שהדהדה לי בראש כשעמדתי מולו, נוקשה כמו אבן.
הוא הניח את הידיים שלו על המותניים שלי והתחיל לרקוד. איתו,
הוא הזיז את הגוף שלי.
"תירגעי, תנשמי עמוק. אין לי ממה לפחד. רק אני פה, רק אני
מסתכל."
כן, בטח, רק אתה וכל שאר המועדון.
אבל החלטתי שעליו אני לא מוותרת, הוא מצא חן בעיני יותר מדי.

כך שרקדתי מולו, בגמלוניות שלא רואים כל יום, והרגשתי שכולם
מסתכלים עלי וצוחקים. אימא שלי הייתה אומרת שאני סתם מדמיינת,
או שהם מקנאים, אבל זה רק אומר שהיא בעצמה אף פעם לא ראתה אותי
רוקדת. שמרתי איתו על קשר עין, ניסיתי כמה שפחות למצמץ. בן לא
שם לב כנראה, או שהוא העמיד פנים שהוא לא שם לב - הוא פשוט רקד
מולי, על פניו הבעה של הנאה ואושר. מזווית העין ראיתי את רווית
ודני שהסתכלו עלינו - דני צחק כמו מטורף, ואני החלטתי שלרווית
אין טעם בבנים, ושאם אני אצא מכל הערב הזה בחיים אני אשנא אותו
לנצח, ורווית הסתכלה בחיוך וסימנה לי באגודלים מורמים. חייכתי
אליה חיוך רחב, ואל דני עשיתי אצבע משולשת. כשרווית שמה לב
שהוא צחק היא תפסה לו את יד- היא הייתה מודעת טוב מאוד לפחד
שלי- ומשכה אותו משם לבאר.
אחרי כמה שירים הבחורה שבן רקד איתה בתחילת הערב באה אלינו,
לחשה משהו באוזן של בן, הוא לחש לה משהו בחזרה והיא הלכה.
הסתכלתי על בן במבט מבולבל, והוא אמר לי ש"זאת חברה לשעבר, אין
בינינו כלום, יש לה מישהו עכשיו. באתי איתה ועם חבר שלה, והיא
רק אמרה לי שהם זזים עוד מעט."
"אתה הולך איתם?"
"את רוצה שאני אלך איתם?"
"לא במיוחד."
"מזל, כי כבר אמרתי לה שלא." הוא חייך.
חייכתי אליו בחזרה.

רקדנו ורקדנו, השירים עברו במהרה, וכנראה עבר הרבה מאוד זמן כי
הרחבה נראתה ריקה יחסית, ואחרי כמה דקות רווית באה אלינו,
נראית חצי ישנה, ואמרה שהיא ודני רוצים ללכת, אז שאני אגיד יפה
שלום ואבוא.
אמרתי לה שאני כבר באה, ושהיא תחכה לי בבאר, ולחשתי לבן באוזן
שחברה שלי רוצה ללכת ובאתי איתה, אז גם אני זזה. הוא הסתכל עלי
במבט מאוכזב קצת.
"אפשר את הטלפון שלך?"
רשמתי לו את המספר בפלאפון, נישקתי אותו ברפרוף על הלחי
והלכתי.

למחרת התעוררתי בשעות הצהריים המאוחרות, עם גרון שורף ושיעול
חזק. שאפתי כמה שאיפות של אבקה מהמשאף, והלכתי למטבח להכין לי
משהו לאכול.
בדיוק אז רווית התקשרה.
"קדימה, תשפכי." היא אמרה בהתרגשות.
"לשפוך מה?"
"נו, אל תשחקי אותה תמימה. מי היה היפיוף הזה מאתמול?"
"קוראים לו בן. וזה בערך כל מה שאני יודעת עליו."
"איך פגשת אותו?"
"כמעט נחנקתי למוות אתמול- דרך אגב, אני בחיים לא יוצאת איתך
למועדונים יותר- והוא עזר לי. הוא הרים לי את המשאף." חייכתי
לעצמי כשנזכרתי בדרך בה הכרנו.
"כמה רומנטי," רווית אמרה בציניות, "מה עוד?"
"זהו. הוא קנה לי בלאדי מרי, ישבנו קצת בחוץ, ואחרי זה
רקדנו."
"אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותך רוקדת. איך
לעזאזל הוא הצליח לגרום לך לעשות את זה?! אני שנים כבר מנסה
לגרום לך לרקוד!"
"לא יודעת. הוא נראה מאוכזב שאמרתי לו שאני לא רוקדת, אז
החלטתי לנסות."
"וזהו? ככה זה נגמר?"
"לא חושבת. נתתי לו את המספר שלי, נראה אם הוא יתקשר."
"טוב, אני חייבת לזוז. דני מתעורר." גלגלתי עיניים, "תודיעי לי
אחרי זה מה קורה. ביי." והיא ניתקה.

היום עבר והוא לא התקשר. גם יום אחרי זה לא. ביום השלישי,
בערב, כשראיתי, בפעם המיליון, "נוטינג היל", שמעתי את הצלצול
של הפלאפון שלי. השיחה הייתה ממספר לא מזוהה. כשעניתי שמעתי את
הקול שלו.
"היי."
"שלום."
"מצטער שלא התקשרתי לפני כן, אבל הייתה לי איזו בעיה."
"זה בסדר." כן, ממש, בסדר. רק ישבתי ובהיתי בפלאפון שלושה
ימים, אבל זה לא כזה ביג דיל.
"תקשיבי, באמת מצאת חן בעיני במועדון באותו יום," ניגש ישר
לעניין, הא? "הייתי רוצה לפגוש אותך מתישהו. את פנויה מחר?"
"אממ... תן לי לבדוק שנייה," ספרתי בלב עד חמש ודפדפתי באיזה
ספר, "כן, אני פנויה."
"יופי. אז אני אאסוף אותך בסביבות שמונה?"
"אחלה." נתתי לו את הכתובת שלי.
"טוב, אז נתראה מחר. ביי."
"ביי."

מה ללבוש, מה ללבוש, מה ללבוש?! אין לי בגדים בכלל! רק זבל.
זבל! זה מגעיל, וזה צמוד מדי, וזה ארוך מדי, זה מחמם מדי, זה
משדר מסר לא נכון...
בסוף הלכתי לרווית ולקחתי ממנה איזה בגד, משהו שצמוד בכל
המקומות הנכונים. כשנברתי לה בארון הבגדים, בעודה יושבת ואומרת
משהו על כך שהיא צריכה לקחת אותי לקניות מתישהו, דני נכנס
והתחיל לקפוץ על המיטה, עושה תנועות מוזרות ונראה כאילו הוא
עובר התקף כלשהו. אחר כך הוא הפסיק, הסתכל עלי וצחק- אבל מגף
שחור שפגע לו באזור רגיש גרם לו להפסיק. הוא נעץ בי מבט מעוצבן
ויצא מהחדר.

בסופו של דבר הגעתי הביתה והתארגנתי. בן הגיע בסביבות שמונה
ורבע, ממלמל משהו על כך שהוא מצטער שאיחר, אבל היה פקק ענקי.
חייכתי אליו, ושאלתי- "לאן אנחנו הולכים?"
"הפתעה."

לא שמתי לב לאן בדיוק נסענו, אבל מה שאני בטוחה זה שכבר לא
היינו בתל אביב.
הוא החנה את המכונית שלו באיזה פארק, יצא החוצה ופתח לי את
הדלת.
הלכנו לאט במורד שביל, והוא עדיין לא הסכים לגלות לי איפה
אנחנו ומה הוא תכנן. הוא התחיל לספר לי קצת על עצמו (מלצר
באיזו מסעדה יוקרתית בתל אביב, אבל זה רק כדי לממן את
האוניברסיטה) ובסופו של דבר הגענו למקום מואר קלות. הייתה שם
מפה לבנה גדולה פרושה על הדשא, עליה סל פיקניק גדול ובמרכזה
הונח ורד עם גבעול ארוך. ליד המפה היה מונח דיסקמן מחובר לשני
רמקולים קטנים.
"נראית לי כמו מישהי שתאהב פיקניקים, אז הכנתי לך את זה."
"זה מדהים! באמת ארגנת את כל זה בשבילי?"
"כמובן."

אחרי שאכלנו ישבנו ודיברנו, שעות על גבי שעות, כשברקע נשמעה
מוזיקה רומנטית שהוא שם בדיסקמן. הוא סיפר לי המון על עצמו,
ושאל אותי הרבה שאלות עלי, ונשמע מאוד מעוניין לדעת כמה שיותר.
זה מוזר, כי בדרך כלל אני לא מרגישה בנוח לדבר הרבה עם אנשים
שאני לא מכירה ממש טוב- מה שאומר שאני מדברת הרבה רק עם רווית-
אבל איתו השיחה פשוט זרמה.
אחרי כמה זמן החלטנו ללכת, וקבענו להיפגש שוב.

עבר חודש והיחסים בינינו פרחו. נפגשנו המון, יצאנו המון,
דיברנו המון.
הרגשתי שאני באמת מתחילה להתאהב בו. כשהיינו בחדר עם עוד
אנשים, הוא מצדו נראה כאילו אני הבן אדם היחיד שמעניין אותו
בחדר, כאילו אין עוד אף אחד בעולם חוץ ממני.

אחרי חצי שנה הוא הציע לי נישואים. הסכמתי מיד, לא הייתי צריכה
אפילו לחשוב על זה.


היום, עשרים וחמש שנים לאחר מכן, עם שני ילדים גדולים - אחת
מהם מצפה לילד- האהבה בינינו עדיין פורחת. בשבילו אני עדיין
האישה היחידה בחדר, היחידה בעולם שמעניינת אותו.
בשבילי הוא עדיין אותו הבחור מהמועדון, זה שרקד עם מבט מאושר,
זה שהרים לי את המשאף ושעשה לי פיקניק, אותו בלונדיני עם
עיניים ירוקות שקנה לי בלאדי מרי, ושנתן לי את האומץ לרקוד.