"היא ישבה ולא הסתכלה קדימה או אחורה. היא פשוט בהתה במשהו.
משהו אפל, משהו נורא. חיוך התנוסס על פנייה.
למרות הכל היא חייכה. כולם הביטו בה בהשתהות, לא מבינים מדוע.
כולם הביטו בה וכעסו. כעסו על התיחסותה למצב. שמה היה הלנה,
הורייה עזבוה ואחייה. היא נותרה עם אחיה הקטן. והם רצחו אותו,
מול עינייה הגדולות. והיא רק חייכה. ואז.." סבתא דממה פתאום.
"מה את סבתא? מדוע המסתכלים לא עשו דבר?".
היא אמרה, "אינני יודעת. הם לא אהבו אותה, הנאצים. השאר פשוט
פחדו".
"חשבו שהיא משוגעת, סגרו אותה בבית משוגעים נוצרי. והיא מתה"
גימגמה סבתא "לא ברור אם רצחו אותה. אבל לא הייתה גופה".
הבית היה קר, רוח התגנבה לחדר. סבתא בהתה בי במבט מוזר.
"מי היא הייתה? הלנה אני מתכוון... מאיפה את מכירה אותה?"
" היא הייתה אחותי. אחותי הלנה.. אני.. אני גם נטשתי אותה"
בכתה. "אם הייתי נשארת כנראה הייתה עדיין איתנו.. אני ברחתי כי
היא הייתה יפה כל כך ואמיצה אבל ה"מצב" לא נתן לי מנוח..".
" המצב? איזה מצב?"
היא יבבה. לא שאלתי יותר. את האמת ביום ההוא סבתא לא סיפרה לי.
גיליתי את האמת שלוש שנים כשהלכתי לקבר של סבתי, היא נפטרה
באותה השנה מדלת ריאות. בין דמעה לדמעה ומחשבה על האובדן היקר
נתקלו עיניי בקיר, מן מצבה גדולה. הכותרת שהתנוססה הייתה:
"הקבר של כולם". באותיות קטנות יותר היה רשום: "הקבר של כל
האנשים שמעולם לא מצאו את גופתם".
והיו הרבה פרחים, ותמונות ליד אלפי שמות. במקרה נתקלתי בפנייה
הקפואות של סבתא מתוך תמונה ישנה. ידעתי שזאת היא, הלב שלי
בער. היה רשום שם הלנה גלן.
סבתא שלי היא הלנה?
פתאום הכל התבהר.
סבתא שלי יצרה לעצמה עולם אחר, עם אנשים אחרים, חיים אחרים שם
אחר. כשאחייה מת מנגד עינייה היא מתה. היא יצרה אישה אחרת.
הלנה מתה כביכול אבל סבתא שלי חייה עד עכשיו.
שתי נשים.
גוף אחד.
סבתא שלי הייתה אדם מיוחד במינו.
חבל שרק כשמתה הבנתי את זה.