"אנחנו זן נדיר, ציפור משונה. חלומות באוויר, הראש באדמה.
אנחנו זן נדיר - ציפור משונה..."
השיר התנגן על רקע של פאב בעיר התחתית, עשן הסיגריות מילא את
חלל האוויר, ואדי האלכוהול הפכו את כל תושבי הבר לאנשים
מאושרים, ולא בכדי, הייתה חגיגה של ממש, הפאב שרץ באוהדי
הקבוצה המנצחת של הערב, ברצלונה. הגברים צהלו, הנשים פלרטטו,
הברמן עשה קופה מהטיפים של אנשים שלמחרת לא יזכרו איפה הארנק
שלהם מלכתחילה. המלצריות שטפו את הרצפה בקצף מהביל של בירה
אירית משובחת. קולות השדרנים שהדהדו בחדר בזמן המשחק, הפכו
לצעקות של אושר מפי האוהדים שלא הפסיקו לדבר על מהלכים, על
שערים ושחקנים. האווירה הייתה מקסימה, משכרת. אך לאדם אחד מוקף
בחבריו כל זה לא היה מעניין במיוחד, שלב הכיף של האלכוהול נגמר
והלה עבר לשלב בו אתה ישן או שאתה מרגיש חרא. הבחור היה שרוע
על השולחן הצדדי רדום למחצה, כשבידו כוס חצי ריקה של בירה
אירית כהה. נשמע מלמול מתחת לידו של הבחור, נהמה וקול של גרגור
עמוק. הוא הרים את הראש לגם מהגינס וחזר למצב בו היה עד עכשיו,
רדום למחצה. מישהו התיישב מולו, הוא שמע את קולו של קצף הבירה
עולה, צליל עמום של תסיסה הוא הרים את ראשו וקלט שמולו יושב
הארי, הארי פוטר חשב לעצמו, האמת שהוא די דומה לו, איזה כבוד
לשבת מול הארי פוטר בכבודו ובעצמו. צחוק. הוא ניסה להיזכר למה
אבל שכח, כבר לא היה איכפת לו מכלום.
לישון, אני רוצה לישון צעק המח. שינה, שינה, ממלכתי עבור שעת
שינה. כזו מלודרמה לפעמים, אני חייב להפסיק לשתות, זהו בהחלט
זהו הערב האחרון שבו אני שותה, כאן והלאה פיקחות עד סוף חיים,
אלוהים הראש שלי מתפוצץ, והגרון הגרון שלי, לשתות או לא לשתות
זו השאלה. נו כוס אמק נשתה.
הבירה החליקה באטיות בגרון, עוד אחוז כוהל לדם, עוד קצת שכחה,
שיכרון חושים. שינה, העניים נעצמות מעצמם, החשיכה עוטפת אותך
ללא מנוס, שינה. הוא הרגיש טלטול, מישהו דחף אותו, מעיר אותו
משנתו המבורכת כל השולחן הרטוב.
מה הכנסת לו לבירה?
חצי כדור של שמחה אושר ותענוג, עוד כמה דקות הוא יתעורר לעולם
שכולו טוב, לעולם חדש, מופלא. לפתע משהו החל למשוך, הלב דופק
במהירות, הרצון העז לקום מול כורח השינה, מלחמה. הלב שעבד
במינימום תפוקה התחיל לספק דם למקומות שלא חשב שקיימים, כל
הגוף התעורר לתחושה סנסציונית של התעלות רוחנית, מוכרח לרקוד,
חייב לעשות עם עצמי משהו. קום ועשה משהו עם עצמך, תתחיל עם
מישהי, תצהל תשמח! תשמח! הראש הרדום התרומם, מביט הנה והנה,
מסתובב לימין, ומעט לשמאל, חוקר. לפתע התרומם הגוף ללא פקודה,
משהו אחר שלט בו, הגוף עקב אחרי הראש לעבר מרכז הפאב. משהו
מוזר קרה באותו רגע, הוא הביט בה, מלאך לבן, התגלמות היופי
הנשי, היא נראתה מוכרת. הוא חש אהבה, הוא חש איך חלציו התלקחו,
הוא נע באטיות לעברה, הוא לא ידע מה להגיד הוא גם לא זכר מה
הוא אמר לה, אבל השיחה התנהלה בצורה נפלאה, הוא מדבר היא
צוחקת, הוא שותה, היא מרימה איתו לחיים, הוא מפלרטט והיא
נענית. אבל האלכוהול עושה את שלו, הבחורה שאת שמה לא זכר מלמלה
משהו והלכה. זהו עכשיו עשית משהו לא נכון, עכשיו היא הלכה, מה
אמרת לה אידיוט. הוא הוריד את הראש שלו לדלפק הבאר. חשיכה עטפה
אותו, מחממת נעימה, הוא עף עכשיו, נסק מעל הפאב, מעל הצרות.
הוא ריחף מעל הרים מושלגים, מעל נהרות כחולים נופים עוצרי
נשימה חלפו תחתיו, ואז הוא נפל, הוא נפל כה מהר, הוא שוב היה
באוטו, הוא שוב ראה אורות מולו. אור עמום, החיוך המקסים שלה,
הוא הביט בו עד שהוא התעוות לזעקת אימים. חבטה. כאב. הוא נפל
בחוזקה על הרצפה של הפאב, כמה מהאנשים סובבו את ראשיהם לראות
מה היה פשר הרעש. הוא התרומם והתיישב חזרה על הכיסא המסתובב
מלמל מילות סליחה. הבחורה עמה דיבר קודם לכן חזרה והתיישבה
לידו, המחשבה שהבחורה הלכה לשירותים עברה רק עכשיו במוחו. היא
חזרה לדבר בנקודה בה הם הפסיקו אבל לא היה לו מושג היכן הייתה
הנקודה או מה היה הנושא, הוא שאל אותה לשמה. היא צחקקה ואמרה
שהוא כנראה ממש שיכור, אבל זה המזל שלה ובלה בלה... המילים
התערבלו לבליל של משפטים חסרי פשר, אבל בין כל המהומה של שטף
השטויות שהיא הוציאה מפיה הוא הצליח לקלוט את שמה. אליאן. שם
יפה חשב לעצמו, שם ממש יפה, אולי היא דוגמנית עם שם שכזה, הוא
רצה לשאול אבל שכח מה אחרי דקה. השיחה נמשכה על הא ועל דא,
העפעפיים ניסו להישאר פתוחות, מאמצות כל השרירים שיכלו לגייס
שואבות כל טיפת דם שיכלו לקחת אבל המח סירב. שינה.
הוא עמד בכיכר שנראתה לו מאוד מוכרת, הוא חיפש שמות של רחובות
אבל הכול היה מטושטש, הוא סובב את מפרק ידו השמאלית והסתכל
בשעון, המחוגים שמשום מה סירבו לעמוד במקומם הראו כל פעם שעה
שונה. המחוגים התבלבלו, הוא הסתכל שוב על הכיכר וראה שהיא הפכה
לפתע לשדה חיטה, לכל מקום שהסתכל ראה חיטה. הוא הסתובב ימינה,
ושמאלה אבל כל מה שעיניו ראו הייתה חיטה. או שמא זה היה שיפון.
הוא סגר את עיניו חיכה שהכול יגמר שהסחרחורת תחלוף, אבל שום
דבר לא קרה. הוא פקח אותם רק בכדי לגלות שכעת הוא עומד בתוך
מגרש חניה, שום דבר כבר לא יוכל לעצור את מה שעמד לקרות. הפה
נפתח ונוזל חום צהבהב פרץ החוצה בשטף, מתרסק לרצפה ומתיז לכל
עבר. הוא הרגיש נגיעה, הוא סובב את ראשו ואליאן עמדה שם
מחייכת, אל תדאג יהיה בסדר היא פלטה. נו בטח את לא מקיאה חשב
לעצמו. היא הגישה לו בקבוק מים, הוא שתה עד שלא נשארה טיפה,
הצימאון הזה מסרב לחלוף חשב. הוא הביט בה והיא חייכה. הרגליים
כשלו והוא נפל, התיישב על הרצפה הקרה, אתה בסדר היא שאלה, לא
זונה אני לא, אם רק היית יודעת מה עבר עלי! אם רק הייתי יודעת
כמה אני סובל! היא נעלבה, בן זונה כפוי טובה היא אמרה לי
והסתובבה. מי את בכלל צעקתי ותפסתי את רגלה, היא מעדה וצליל
עמום של חבטה עלה לאוויר. שקט. היא שכבה שם שרועה על המדרכה,
היא הייתה כה יפה. סליחה, אני כל כך מצטער, אני לא כזה בדרך
כלל, זה האלכוהול, ואומרים שזה לא סם, תראי מה זה עשה לי. היא
מלמלה משהו, או שזו הייתה סתם גניחה של כאב. אני כל כך מצטער.
לך להזדיין היא חרקה בשיניה. הבטתי בה במבט מלא חמלה, אט אט
הדם התרתח, היא ניסתה להתרומם. לך להזדיין היא אמרה. וזה בדיוק
מה שאני אעשה עניתי לה. הוא תפס אותה ברגלה והיא נפלה שוב. הוא
משך אותה אליו, מצמיד את גופה אליו, מפסק, קורע. חשיכה. הוא
מביט בה רצה על החוף, רצה לכיוונו ונוחתת ממש לידו. היא מחייכת
אליו, נותנת לו נשיקה רכה על השפתיים. החיוך הזה. צעקה. תשתיק
אותה. קצת דם אבל היא שותקת. הוא רואה את הדלת נפתחת, האושר
ממלא את הבית החדש. האקסטאזה גוברת היא מנסה לתפוס משהו, היא
מנסה להתנגד, תמשיך לנשק אותה ככה היא שותקת. איזה תענוג, איזה
אושר. אני אוהב אותך הוא לוחש לה באוזנה. זה בגללך אני מתה היא
לוחשת בחזרה. לך תזדיין יא מניאק היא צועקת, לא נמאס לה לריב.
אז שכחתי שזה היום אני צועק לה. היא דוחפת מנסה להרחיק אותי,
אבל אני לא אתן לה. דמעות. זעקות חנוקות של כאב. אל תעזוב
אותי, אל תעזוב אותי. העזרה בדרך הכול יהיה בסדר מתוקה הכול
יהיה בסדר. היא שותקת עכשיו, היא קיבלה את זה, הצלקת תישאר
לעד. כבר אין התנגדות כבר אין טעם, אין טעם לחיות. היא איננה.
מדשדשת משם. אני אדליק סיגריה, בעצם למה לא אין טעם להפסיק,
קורבנות עושים רק בשביל אחרים, אף פעם לא בשביל עצמנו. היא כל
כך יפה, מלאך טהור ומלא נגה. הביתה, נחזור הביתה מחר יהיה
בסדר.