בדירה ישנה ומאובקת אשר הייתה מלאה באלפי ספרים שהונחו בצורה
שנראתה כעת כמבוך ענק שהשתרע לאורכה, ליד חלון עתיק, שהגן
במלוא כוחו כנגד סופת השלג שהתחוללה בחוץ, ישב איש זקן, כרוך
בסמיכה ישנה כמוהו, רועד, למרות שהאש באח המאובנת דלקה במלוא
עוצמתה. מולו עמדה מנורת שולחן חדישה ומכונת דפוס עתיקה. האיש
טקטק בכפתוריי המכונה ואלה יצרו מילים, שורות, דפים ואולי
אפילו עולם אחר, חדש ומעניין יותר מהמציאות המשעממת שראה כל
יום ויום בחייו הארוכים. הרוח שרקה שריקות מאיימות, שנשמעו
כיללות חייתיות נוראיות וצללי האש ריצדו על הקירות בשלל צורות
מזוויעות. לפתע, שריקה אחת נשמעה, חדה מזו של הרוח. האיש
הסתובב -
" מי שם?" שאל. עיניו סרקו את המבוך הניצב מולו, הוא לא ראה
דבר. בעת שחזר לעבודתו נשמעה מיד עוד שריקה ואז קול צחקוק קצר
וזדוני.
" מי שם?" חזר ושאל, אך תשובתו הייתה שקט ואז, לפתע עוד קול
צחקוק, חזק יותר, מפחיד יותר. האיש התרומם בכובד והחל לסרוק את
מבוך הספרים שהיה לחדרו.
" מי שם? תראה את עצמך, מנוול!" הצחקוק הקצר התגבר לרגע ואז
נדם שוב ואז הופיע בחלק אחר של החדר. הזקן המשיך להתקדם
באיטיות, ידיו החזיקו מקל הליכה ישן. צל עבר לידו במהירות וזה
הסתובב, אך דבר לא היה שם. עוד תנוע מהירה ושוב הצחקוק
והשריקה.
" אתה לא משעשע, מי שתהיה." דמות גבוהת קומה הופיעה לפתע מולו
מחייכת חיוך קצר ומרושע, ידיה סובבות להב חד במהירות אימתנית.

" ואתה באמת חושב שזה ... לא משעשע?" שאלה הדמות בחיוך.
" א-נני, אני ממש לא יודע מי אתה או מה אתה רוצה. אני רק רוצה
שתסתלק מביתי." הדמות הקפיצה את להבה שנצץ באור כסוף מסנוור
רגעי שחשף את פרצופו החייכני של בעליו. הדמות עשתה תנועה
מאוכזבת ואמרה
" אתה באמת חושב, שאתה לא מכיר אותי? ואתה עוד מגרש אותי, את
יצירתך הטובה רק בגלל שאתה לא מזהה אותי?" הוא החל להתקרב
באיטיות אל אור הלהבה.
" על תתקרב עוד! אני יודע איך להשתמש בזה!" איים הזקן במקלו,
אך הדמות המשיכה להתקרב - עוד ועוד. עיניה נצצו ברוע וחיוכה
גבר - כשראה, שהזקן זיהה אותו.
" קרטיאל..." סינן הזקן בין שפתיו היבשות.
" כן, איש זקן. אני בהחלט."
" אבל איך אתה?! אתה פרי יצירתי, דמות בספר! איך אתה קיים?"
" דמויות בספרים יכולות להיות אמיתיות בהחלט." אמר קרטיאל
בנימה רצינית.
" וכך גם פגיעתם." קרטיאל הרים את חולצתו הכהה מוכתמת כולה
בדמו ומתחתיה חור רקוב גדול של בשר עתיק ומצחין וחלקי עצמות
שצצו לאורך הפצע. הזקן נזכר לפתע בספרו האחרון:

" הגיע הזמן למות, אחי היקר. סינן קרטיאל בלחש מול דמותו
היושנת של אחיו. הוא הרים את להבו וזה הבהיק ברק כסוף, קטלני.
לפתע פתחה הדמות את עיניה, עיניים בוהקות באדום דם לוהט. הלהב
הנחה את עצמו לעבר צווארו של קורבנו במהירות, אך ידיו של אחיו
נסגרו עליו במהירות, דם ניגר על ידיו וגופו. " אתה תמות, אחי!"
צעק קרטיאל בעת שהלהב הקטלני החל להחליק מידיו של אוחזו. הדמות
החלה ללחוש מילים לרוצחה, מילים שזעזעו את קרטיאל. קורבנו,
אחיו לדם חייך חיוך אחד אוהב, אחרון בעת שהלהב החליק במעלה
גרונו, חותך בדיוק מוחלט את גופו ונשמתו. " לאאא!!!!!!!" זעק
קרטיאל, מתייפח על גופתו של אחיו. הוא ירד על ברכיו, תופס את
גופת אחיו ומלטפה בעדינות. הלהב, שהיה בוהק, היה עכשיו שחור,
אפל, כנפשו של בעליו." אני מצטער, אחי . לא ידעתי את האמת,
אנא, סלח לי, סלח לי..." אמר קרטיאל שוב ושוב לגופת אחיו.
הייתה זו שעת לילה מאוחרת וצ'ארגוט בהק במלוא אורו על המנזר
האפל. באורו האדום של צ'ארגוט עמד קרטיאל לבדו אם להבו בידו,
להב המוכתם בדמו של אחיו. הוא עמד והתבונן בשקיעתו של הכוכב
האדום. הוא אחז בלהבו בכוח עד שידיו שתטו דם. הוא זעק אל
העולם, אל היקום את זעקותיו, את בקשות הנקמה, אך אלה לא שמעו.
להבו החל לבהוק ואנרגיות כחולות וכסופות הופיעו לאורכו, חזקות
יותר ויותר. הוא החזיק את הלהב מולו וזעק - זעקת כאב אחרונה
אשר פילחה את גופו ואז, הכל נדם, הסתיים כלא היה..."
   
" כעת אתה זוכר, איש זקן. היוצר שלי והמשמיד שלי." סינן קרטיאל
בקול מזוויע והמשיך להתקרב אליו.
" אתה יודע שבלעדי גם אתה לא תשרוד. אז מה אתה הולך לעשות לי?"
שאל הזקן.
" אני רק אזכיר לך מהו כאב ישיר וחד ובהזדמנות הזו גם את
התחושה האמיתית כשאתה עושה משהו שיגרום לך להתחרט על מעשיך כל
שארית חייך - כמו על גרימת מותי, אך על תדאג, אתה לא תמות, כי
אני זקוק לך, הרי כמו שאמרת, בלעדיך אני לא אוכל להתקיים וזה,
עושה אותנו לאחד." הוא התקרב עוד ועוד אל הזקן.
הסופה השתוללה בחוץ בכוח לא טבעי והחלונות ברחוב העתיק התפוצצו
לרסיסים דכים וחדים, בעת שהרוח יללה ברקע האפל והקר של הלילה,
צעקותיו של הזקן התחברו אל הסופה ושרו לצלילי הסימפוניה
האפלה...