מן הכרמים- שואב שמחה,
שמחה המורה את דרכי
אל העצב.

שואף אל גופי ממנותיו של האושר,
אושר שהציגני בפני
היגון.

"הינך במנוסה", הם שרים,
"ולאן תחפוץ?", מזמרים.

שדות מוריקים של ירוק וכחול,
אל מול לובנו הנצחי של הקרחון הגדול.
הגוף השבור,
על סף גשר, רעוע.
לחצותו לא אוכל,
שכן השכל
קרוע.

מטפס לגבהים בהם אין
אחיזה,
בפסגות, אף האור נסחף
ברוח העזה.

פורש להתנשף בעיצומה של תחרות,
חולם על שינה והזיות
של שפיות.

"נוצחת!", פוסקים,
"תוותר", לוחשים.

שדות מוריקים של ירוק וכחול,
אל מול לובנו הנצחי של הקרחון הגדול.
אך הגשר יוקד,
לחצותו- לא אוכל.
הלוחם
הבודד,
על ברכיו כרע,
ונפל.

מי יתן והשיר הזה ירחיק אותי מכל התמכרות שהיא.
או לפחות יביא לשלום עולמי.
ושיפסיקו לצוד לוויתנים!