[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מ. אלכס
/
האהבה חרוטה בלב

הקדמה
חושך, עשן ורעש מסביב, אני יושב בפינה מנסה לחשוב מה מיקומי
כאן.
היא מתקרבת במפתיע מאחור ולוחשת במילים חירשות לתוך אוזני
בהזמנה "בוא לרקוד." אני קם בלי להביט, מחזיק בידה, הולך כמה
צעדים ומסתובב...
עוצם את עיניי ומחבק. בראשי הבחורה, האחרת, האוהבת.
אינני חושב מי היא, רואה אותה כפי שראיתי את אותה הבחורה
הראשונה שלי.
רוקד לצלילי הרעש בצעדים עיתיים את הריקוד הראשון שלי איתה.
אני מקשיב למוזיקה שבראשי ולא זו שמסביבי, כמו שכולם שומעים,
כי אני שונה, אינני כמו כולם שם.
כשהסביבה מפסיקה את דמיוני אני לוקח אותה מחוץ למתחם, מביט
בפניה אך גם אז אני רואה את הבחורה האחרת, את תאומת הנפש שלי,
את אותה שרוצה לבלות את חיי איתה.
בלי לומר מילה נכנסים לאוטו ונוסעים. אני לא יודע את מסלול
הנסיעה שהולך להיות לנו, לא המסלול של הכביש ולא דרך חיינו, אך
אני יודע שהלב רוצה להמשיך לחלום ולדמיין.
אני מוצא את שנינו מול קו חוף, אין אנשים, בשעה כזו אף פעם אין
אנשים במקום הזה וזה גורם לי לרגשות שלווה. אני אוהב שקט, לא
אוהב אנשים.
היא עוצמת את עיניה ואני חוזר על תנועות פניה, מקרב את שפתיי
ומנשק.
צולל לתוך הדמיון, לתוך מערבולת החושים שכל חיי רציתי בה. אני
לא מצליח למדוד את הזמן, הזמן הוא נצחי וכך הייתה הנשיקה.
היא מביטה בעיניי ויוצאת. זהו, זה נגמר, החלום התנפץ ורצוני
אינו יודע האם זה חייב לקרות כך.





פרק 1
יצאתי לאותו מקום קבוע כפי שאני עושה כבר כמה שנים.
מתיישב בשולחן שלי, ליד החלון, כך שאוכל לראות את הנוף האנושי
שמשתנה בכל פעם, בכל לגימה מהקפה.
מנחש לאן כל דמות הולכת, מיהי ומה תפקידה בחיים ומה השפעתה על
חיי, כעת ובעתיד.
לרגע אני חושב שדמיוני מתחיל לפעול מחדש אך הרצון אומר שזה
אמיתי - שהיא אכן עומדת שם בחוץ ומביטה בי.
אני קם מהכיסא הנוח ויוצא החוצה. קר, הרבה יותר קר שם מאשר
בפנים.
אני מביט בעיניה ושנינו מעלים חיוך על פנינו.
בלי לשאול שאלות החיבוק השני מגיע.
אני מוביל אותה לתוך החום שבפנים ומזיז לה את הכיסא, כך צריכים
לעשות, זה מה שלמדתי מהדמיון הרומנטי של האוהבים האחרים.
היא מזמינה גלידה ובחיוך אוהב אומרת שאת החום רוצה ממני.
היא מושיטה את כפית הגלידה אל פי כאילו מכפה שכך ארצה גם אני,
ואני נענה בחיוב.
טעם מתוק בפי ואני מתחלק בטעם הזה איתה לעיני כל אלו שביקשו
להתחמם בבית הקפה.
אני מזמין חשבון ובלי להביט בו שם שטר של מאה. הראש אינו חושב
מה צריך לעשות אלא מה הלב מבקש, לקחת אותה אל ביתי.
אנחנו נוסעים נסיעה קצרה לצלילי המוזיקה האהובה עליי, לא זו
שהייתה בריקוד הראשון שלנו, לפחות לא המוזיקה שכולם שמעו.
ובסוף המסלול מנשק את שפתיה, לשוני מלטפת את לשונה, שפתיה
מוצצות את לשוני ובלי שניכנס אל ביתי, לשכב על המיטה הרכה, אנו
מתפשטים ברכב.
אני לוקח אותה לידיים ומכניס אל ביתי החם. בבוקר היא לא הייתה
לידי, למחרת היא הייתה רק בזיכרוני.
עוד יום עבודה, ניגש למחשב וקורא באימייל את המשימה הבאה שלי.
משנן טוב את הכתובת ואת פני האדם שעל המסך, לוקח את הנשק ויוצא
החוצה.
יוצא מהעיר ונוסע לאורך קו החוף בשעת בוקר קרה. התנועה דלילה,
כך אגיע בזמן ואספיק עוד לשתות בדרך את הקפה של הבוקר.
בשעה ששתיתי את הקפה, הבטתי מסביב בתקווה לראותה אך היא לא
הופיעה, החיוך שלה לא הופיע מול עיניי.
יצאתי מבית הקפה ונסעתי ישר אל הכתובת. האור דלק בדירה והייתי
צריך רק להיכנס אל ביתו וללחוץ על ההדק, רק ללחוץ.
זהו, יום העבודה הסתיים, יש לי את כל היום, נסעתי לעשות את מה
שמזמן תכננתי, לראות את הסוסים של ילדותי, הסוסים שהאכלתי אותם
במו ידיי.
והפעם אני בא כדי שהם יחזירו לי אהבה, הרכיבה הראשונה שלי היא
היום.
לקחתי סוס לבן כמובן, כמו לנסיך, ורכבנו אני והמדריך, כל אחד
בסוס שלו, לכיוון הים.
כשהתקרבנו לכיוון הים הבחנתי בדמות, דמות של בחורה יפיפייה
היושבת על החול ליד הים ומביטה בשקיעה. דהרתי על סוסי לכיוונה.
כמו מגנט היא משכה את גופי לעברה, והבטתי בה כאילו אנו מכירים
כבר שנים למרות שזו הפעם הראשונה שמבטינו נפגשו.
ירדתי מהסוס והצגתי את עצמי. "שמי אלכס", אמרתי בחצי חיוך וחצי
רצינות. היא חייכה ובקולה הצלול והמתוק אמרה את שמה
"אנג'ליקה." שלחתי את ידי והיא נאחזה בה וקמה. עלינו על הסוס
הזקן והמשכתי את המסלול איתה. כעבור שעה קלה חזרנו אל החווה
והחלפנו את הסוס ברכב. לא אמרנו מילה מאז, פשוט נסענו, נסענו
לכיוון הלא נודע לשנינו.





פרק 2
בחוף של קיסריה מצאנו בית קפה עם מוזיקה שמשכה אותנו לשם
והתחלנו בשיחה. היא הציגה את עצמה כזמרת. מעולם לא שמעתי עליה
אך קולה היה כה יפה שלא היה לי ספק בזה, אך היא התעקשה להוכיח
לי זאת. היא ניגשה לבמה וביקשה מהזמר ששר ביוונית שתחליף אותו
לשיר אחד. אף אחד לא היה מסרב לה וגם הוא הסכים מייד. היא
ניגשה למחשב וכעבור כמה דקות הביטה בי בחיוך והדליקה את
המוזיקה וגם את לבי. השיר האהוב החל לנגן, מוזיקה רגועה
מטלנובלה ספרדית החלה לנגן ברקע והיא התחילה לשיר את המילים.
זה היה שיר אהבה טיפוסי לטלנובלות. מכיוון שלמדתי כמה שפות
לצורך העבודה הצלחתי להבין את השיר בצורה די טובה, אך היא לא
הייתה צריכה לדעת מזה, ואני הצלחתי להסתיר זאת היטב.
בסוף השיר נשמעו מחיאות הכפיים והיא ניגשה אליי בצעדים קטנים
כדי למשוך את רעש מחיאות הכפיים והשריקות כמה שיותר. היא אהבה
את האהבה שהיא מקבלת מהקהל וזה מה שהניע אותה לשיר.
לפתע באה השאלה "יש לך מישהי?"
מייד נזכרתי באותה הבחורה המסתורית שפגשתי אותה לפני זמן לא
ארוך, אך זה היה כה לא מציאותי איתה שעניתי בשלילה.
היא חייכה אליי בתשובה אך היה משהו בחיוכה לא רגיל, משהו
מוסתר.
היא קמה מהכיסא ואמרה כי היא צריכה להגיע בחזרה לאותו החוף עד
22:00. ביקשתי חשבון וכעבור שתי דקות היינו בנסיעה בחזרה למקום
בו נפגשנו.
כשהגענו למקום היא הוציאה עט מהתיק השחור שלה וכתבה את המספר
על היד שלי, הביטה בעיניי ונשקה לי על הלחי.
נסעתי הביתה בתחושות מעורבות, גם מאושר אך מאוד מבולבל, הכנתי
לי קפה שחור והדלקתי סיגריה; כך אני סוגר את יומי.
בזמן האחרון היו הרבה הזמנות, כמעט בכל יום הייתה עבודה. הפעם
המשימה הייתה שונה קצת מהאחרות - נסיעה לתורכיה ציפתה לי.
שיננתי את המשימה בעל פה ומחקתי את ההזמנה כמו שלימדו אותי.
נסעתי לשדה התעופה וקניתי את הכרטיס. כעבור כמה שעות בודדות
הייתי במלון והתחלתי להכין את הציוד. את הנשק לא הצלחתי להעביר
כך שהיה עליי להשיג אותו במקום. זו לא הייתה המשימה הראשונה
שלי בתורכיה כך שידעתי כבר לאן לגשת כדי להשיג את כל מה שהייתי
צריך, ועד סוף היום הייתי מוכן לפעול. החלטתי לעשות זאת למחרת
בבוקר כיוון שביום יש לה פחות שומרי ראש. הפעולה הייתה פחות
קלה, לא הייתה בידי את התמונה של האישה והייתי צריך לזהות אותה
לפי התיאור הדל שנתנו לי.





פרק 3
רציתי קודם לראות את פניה לפני הפעולה, כך שאזהה אותה בטוח.
התיישבתי בבית הקפה הסמוך לבניין בו התגוררה וחיכיתי עד שתצא
מביתה. באותו היום היא לא יצאה מביתה בכלל, ורק אחד מאנשיה
הביא כמה פעמים כמה דברים לביתה. החלטתי לחכות עוד יום עד
לפעולה. למחרת קמתי מוקדם כדי לא לפספס אותה והגעתי לאותו בית
קפה של אתמול, אך גם היום היא לא יצאה מביתה. לקראת הערב חשדתי
כי משהו לא בסדר כאן והחלטתי ללכת לכיוון אחר. נגד החוקים
הזמנתי משטרה מקומית בעילום שם לדירתה של הבחורה בטענה כי
מתנהל שם ריב בין אישה לגבר. המשטרה באה כעבור 10 דקות והם
הוציאו אותה ועוד שני בחורים מהבניין. לא יכולתי להאמין - זו
היא, הבחורה המסתורית ההיא.
נסעתי מייד לבית המלון לאסוף את החפצים ובדרך לשדה התעופה
החבאתי את האקדח. כשהגעתי הביתה האימייל היה כבר במחשב, "24
שעות כדי לסיים את העבודה." זה היה איום, הייתי חייב לעשות
זאת.
באותו היום חזרתי לתורכיה ונסעתי למקום בו החבאתי את האקדח;
הוא היה עוד באותו המקום. נסעתי לאותה הכתובת והאור דלק
בדירתה. ידעתי שזה או היא או אני... לא היה הפעם שום שומר ראש
בבניין, דפקתי על הדלת וכששמעתי שמתקרבת דמות אל הדלת לחצתי על
ההדק. שמעתי את הנפילה ורצתי החוצה. המשימה הושלמה, עכשיו אני
חוזר לביתי.
לא היו טיסות באותו היום הביתה, נשארתי עוד יום שם ולמחרת
בבוקר הייתי כבר בטיסה הביתה.
כשהגעתי הביתה, באימייל הוסבר לי כי "היא נכשלה בתפקידה."
הבנתי שזו הייתה אזהרה בשבילי, אין דרך החוצה מעבודה זו.
היא רצתה פשוט לחיות, היא ביקשה ממני חיים ואני סירבתי, אני
גזלתי ממנה את החיים.
הם נתנו לי חופש של שבוע, נסעתי לצפון, לחשוב, להבין מה כיווני
בחיים האלו, מה הנתיב שלי.
ביום השלישי לחופשה התקשרתי אליה, אל הבחורה עם קול הזהב.
היא הייתה מופתעת כי לא התקשרתי אליה קודם לכן אך הסברתי את
הסיבה בעומס העבודה שיש לי לאחרונה.
הייתי צריך להירגע, הייתי צריך להתנתק מהעולם לפני חזרה
ל"עבודה" ואיתה הרגשתי הכי רחוק מהעולם הזה.
היא הסכימה להיפגש למחרת "במקום הקבוע".

קמתי בגישה שאני מתחיל חיים חדשים, ללא תקווה עוד לשפר את העבר
אלא לדלג לשלב הבא בחיי, להכניס לחיי אהבה חדשה.
זה לא קל לשכוח, זה לא פשוט לברוח, אך כדי להמשיך בחיי אני
חייב לוותר על החלום הישן, על האהבה הראשונה שאת לבי היא
שברה.
התלבשתי בחגיגיות ויצאתי לדרכי החדשה.
היא חיכתה לי כבר במקום, ישבה לא רחוק מהמקום בו ראיתי אותה
לראשונה, אוחזת כוס קפה חם בשתי ידיה.
עוד נשיקה של שפתיה אני מרגיש, ואנו יוצאים בהליכה שקטה לאורך
קו הים כשברקע שורר שקט ורק הגלים נשמעים.
אוחזים בידיים, אנו מתקדמים צעד ועוד צעד, אך ראשי לא מצליח
להשתחרר מן העבר.
היא מרגישה כי אינני נמצא איתה, אני לא נמצא איתה, לא כולי.
היא מתרחקת כמה צעדים ממני בלי להביט לאחור. אני הולך אחריה,
עומד מאחורי גבה כמי ששומר עליה מכל רע ומחבק בחיבוק חם, רק
שלא תברח, להרוויח עוד זמן כדי שאוכל להשתחרר מהאהבה הראשונה.
היא חשה במה שמתרחש בלבי, בנפשי, אני כה שקוף ברגשות, אך היא
לא נעלמת, נלחמת למען שנינו, למען האהבה הדו כיוונית.
ברגע זה רק דבר אחד עולה לי בראש, להקריא לה שיר, אני מביט
בעיניה ואומר במילים שקטות:
"אותך אוהב ולא אחרת, את לבך רוצה לכבוש כדי שתהיי מאושרת,
איתך רוצה ללכת בשביל האהבה ואת תהיה לי למלכה. נקים ממלכה
שכולה אהבה, כי אהבה כמו שלנו אין לשום ממלכה וכולם יבואו
אלינו לקבל את הברכה. נפזר את האושר בכל העולם ונחיה שנינו
בעולם של אגדה, כי כאשר אני מחבק אותך יש הרבה כוכבים בשמים אך
הכוכב הכי יפה נמצא אצלי בין הידיים."
אך זה שקר, אינני מתכוון לזה בכל לבי, אני אומר את המילים
ותמונתה של האהבה הראשונה עולה לי לראש. היא לא נעלמת, תמיד
בראשי.





פרק 4
אני מתעורר בחדרי המרווח והיא לידי, ישנה עם חיוך של מלאך. היא
כאן איתי, אוהבת וממלאת את דירתי בשמחה שכבר מזמן לא הייתה
כאן.
אני קם ומכין את ארוחת הבוקר, הפעם לשניים.
היא מתעוררת, כנראה מריח הקפה החזק שהכנתי, ומביטה בי בחיוך
המתוק שלה. בלי לומר מילה היא קמה ונותנת לי חיבוק. היא מחייכת
בחיבוק ידיה אך פניה עצובות, היא יודעת שזה לא יימשך לעולם.
אנו אוכלים את הארוחה עם הקפה והיא יוצאת מהבית כתירוץ שהיא
הולכת לעבודה.
אני חש צורך להתקשר אליה, אל הידידה הכי טובה שלי, אל האהבה
הראשונה.
אני תמיד פועל לפי תחושות וכך עשיתי גם הפעם, זו הייתה שיחה
קצרה ורגילה שהייתה לנו תמיד, לא אמרתי לה כלום על הבחורה הזו,
לא יכולתי.
עוד יומיים ואני חוזר לעבודה, לעבודה שהתחלתי לשנוא אך לא
יכולתי לשנותה.
החלטתי להקדיש את היומיים לטיול במקום שקט, לחשוב, להבין את
כיווני בחיים, רק אני והטבע. אין מקום טוב יותר לעשות זאת מאשר
הקיבוץ שליד הכנרת, אני תמיד מרגיש רגוע ומוגן שם.
לקחתי את האוהל וכמה דברים ליומיים והתחלתי בנסיעה.
יומיים זה זמן כה קצר אך גם כה הרבה להקדיש למחשבות, ולמרות
זאת לא הצלחתי לארגן את המחשבות שלי ביומיים אלו.
כשחזרתי ההודעה הייתה כבר במחשב, היא התחילה ב"יש לך טיול קטן
לדרום אמריקה." תמיד אהבתי לנסוע לשם, נופים יפים, שפה יפה
ואנשים חמים.
קראתי בקפידה את הפרטים ומחקתי את הדואר, והתחלתי בהכנות
לטיול.
זה היה ראש כנופיה של ארגון מקומי בצפון ארגנטינה, כך נודע לי
רק שם במקום.
בלי הרבה הכנות התחלתי במשימה. מקום הפעולה היה מוכר וזה הקל
על העבודה, הנשק היה במקום כפי שהיה כתוב על צג המחשב. לקחתי
אותו כשלא היו בסביבה אנשים ונסעתי לביתו של האדם שהיה אמור
להיעלם מהעולם הזה.
למרבה הפתעתי הוא גר בדירה קטנה בשכונת עוני כאשר רק לעתים
נדירות באו אליו אנשים. כנראה שהיה נרדף גם ע"י אנשים אחרים,
כנראה שידע מה מצפה לו אם יתגלה במקום ציבורי.
הייתי צלף מעולה כך שלא הייתי צריך להיכנס לביתו כדי לבצע את
העבודה. עליתי לגג הבניין הסמוך ויריתי בו בדיוק מרבי בחזהו
כשפתח את חלון בחדר השינה שלו.
לא מיהרתי הביתה, אהבתי את המקום כך שהחלטתי להישאר שם עוד כמה
ימים.

לא לקח הרבה זמן והנה שוב היא הופיעה. זה הכול בראש, כך חשבתי
בהתחלה, אך ניגשתי לבדוק בכל זאת ולא טעיתי - זו הייתה היא,
עומדת מול הים, נשענת על המעקה.
כאילו ראתה רוח רפאים, היא נבהלה כשראתה אותי למרות שידעה שאני
נוסע לכאן; היא היחידה שידעה זאת והיא לא אמרה שהיא תהיה גם כן
במקום הקסום הזה.
חייכתי כתשובה ולקחתי אותה לסוויטה המפוארת שהייתה במלון
היוקרתי. היא הלכה איתי ללא שאלות, גם מבוהלת אך באותה מידה עם
ביטחון עצמי מופרז. היא אף פעם לא הראתה את החולשות שלה, היא
לא הראתה שהיא פוחדת ממשהו, ממישהו.
למחרת בבוקר היא כבר לא הייתה לצידי. פתק היה מונח על שולחן
הכתיבה ובו היא לא השקיעה הרבה מחשבה - "יש לי דברים לעשות,
היום אהיה כבר בבית, ניפגש כשתחזור."
כל היום הייתה תחושה מוזרה כי מישהו עוקב אחריי, הייתי בטוח
שזו המשטרה המקומית בעקבות הרצח המפתיע שהתרחש בעיר.
ארזתי מהר את התיק הקטן שהיה בחדרי ויצאתי ללובי לשלם את
החשבון. שם ציפה לי עוד מכתב, בספרדית, הפעם בכתב עדין של
אישה.
"תיגש לבר, בשמלה אדומה." למרות הרצון לברוח מכאן כמה שיותר
מהר, הסקרנות לא נתנה לי ללכת בלי לבדוק את העניין.
היא הייתה יפיפייה, כבת 22, היא אחזה בכוס שמפניה כשהסתובבה
אליי, אמרה כי כבר שלשום ראתה אותי ורצתה להזמין אותי למשקה.
שתי נשים עלו בראשי מייד והבנתי כי זו תהיה טעות ואני חייב
לחשוב מה אני עושה בהמשך בקשר אליהן.
הודיתי לה על ההזמנה ואמרתי כי זה לא הזמן המתאים. זה באמת לא
היה זמן מתאים, קודם היה עליי לארגן את ראשי בקשר להווה ורק אז
לחשוב מה יהיה הלאה.
לאחר עוד טיסה ארוכה ללא הפסקה הגעתי הביתה, לבית השקט והמוגן,
לפחות כך חשבתי.

שם ציפתה לי הפתעה, הדלת הפתוחה עוררה בי חשש כבד ומייד שלפתי
את אקדחי. התקדמתי לאט במסדרון הארוך שהוביל אותי אל הסלון,
חושך מוחלט, והיה נראה כי ישנו אור בפינת הסלון, אור חלש ושקט,
כזה שאף פעם לא היה לי בבית. אלו היו נרות, כך התברר לי
כשנכנסתי לסלון, המון נרות קטנים וריחניים.
עכשיו זה נהיה עוד יותר קשה להבין מה קורה כאן והלחץ בחדר
התחיל להתפרש בהתרוצצות בין חדרי הבית עם אקדח שלוף.
בסוף המסע בבית הגדול לא מצאתי איש. ניגשתי אל הנרות וראיתי
פתק מונח בפינת השולחן "עוד שעה אני באה, תהיה מוכן." כתב יד
של בחורה. זה מרגיע במידה מסוימת, אף פעם לא חשבתי כי אישה
יכולה להזיק לי או לפגוע בי, מה שהתברר כטעות מצידי בהמשך
השעה.
ישר חשבתי שזו היא שארגנה הכול, למרות שזה עורר בי חשד מסוים
מכיוון שלא ידעה היכן אני מתגורר.
לא הקדשתי הרבה מחשבה לנושא זה ויצאתי לקנות שמפניה במכולת
למטה. לא הספקתי לשלם לשלמה המוכר ונשמע רעש מחריד בבניין
שלי.
רצתי מהר אל הבית אך לא כדי להציל שם משהו אלא כדי להשמיד, עוד
מעט המשטרה תבוא ואסור שהם ימצאו משהו במחשב.
הבית נהרס באופן מוחלט, לא נשאר כל זכר למה שהיה כאן. הייתי
חייב לשחק את המשחק והזמנתי את השוטרים.
לא הייתי צריך לחכות זמן רב והם הגיעו עם שתי מכוניות של מכבי
אש.
גבר גבוה ורזה ניגש אליי והציג את עצמו כחוקר מחוז המרכז.
השאלות הצפויות החלו לזרום, כמו שלימדו אותי בהכנה לעבודה, האם
יש לי אויבים, איפה הייתי בזמן הפיצוץ וכך הלאה.
הייתי כבר מוכן לסוג כזה של תחקיר כך שלא עוררתי שום חשד אצל
השוטר כי אני הייתי המטרה ושכנעתי אותו כי הפוגעים שגו
בכתובת.
האירוע נשכח, קיבלתי סכום מכובד מהביטוח, שיאפשר לי לקנות בית
לא פחות טוב ממה שהיה לי.
קיבלתי חופשה של חודשיים עד שהכול יירגע כדי לא לסבך את המצב
והתרחקתי לזמן זה גם מהבית החדש.





פרק 5

זו הייתה תקופה ארוכה בה ניסיתי למצוא את כיוון חיי, אך גם
בחודשיים אלו נתקלתי במכשולים בלתי צפויים.
את השקט חיפשתי כמו תמיד בגליל השקט. לקחתי את האוהל, כמה
בגדים וסכום כסף לא מוגבל ונכנסתי לאוטו.
הנסיעה נראתה לי קצרה מתמיד, כנראה בגלל המוזיקה הטובה שנשמעה
באוטו ובגלל הזמן הארוך שהייתי הולך לבלות בשעמום מוחלט כמו
שתיאר חברי הטוב את החופשות שלי.
לא כך היה הדבר והנסיעה שהתחילה בשלווה מוחלטת לא נשארה כזו
לאורך זמן רב.
היה קשה למצוא מקום חדש בו עוד לא הייתי בו, כך שאחרי נסיעה
בשבילים מפותלים המוקפים בהרבה ירוק מצאתי לי מקום יפה שעוד לא
יצא לי ללון בו.
לא יצא לי לאכול בדרך כך שהייתי צריך ללכת לישון על בטן ריקה.
למחרת קמתי בעקבות ריח קפה חם וחזק, הוצאתי את ראשי מהאוהל
ולעיניי התבשל קפה. התלבשתי מהר וחיפשתי את האדם אשר התחיל
להכין את הקפה ונעלם במהלך הכנתו, אך לא היה איש.
כעבור כמה דקות הגיעה קבוצת תיירים אשר את מוצאם זיהיתי מיד,
"אנשי ארגנטינה". קראתי לעברם בשפתם והם התקרבו אליי. שאלתי
האם הם ראו עוד מישהו בסביבה, בתקווה לאתר את מכין הקפה, אך גם
הם לא ראו איש.
הזמנתי אותם להצטרף אליי לקפה והם הסכימו מייד. התחלקנו בקפה
החם כך שיספיק לכולם ובזמן שהם שתו הלכתי לחפש בתיק משהו
לקינוח. כשיצאתי מהאוהל הם כבר לא היו בין החיים. "זה אותו אדם
אשר פיצץ את ביתי", אמרתי לעצמי והסתלקתי מייד מהמקום. הפעם לא
יהיה לי אליבי למשטרה.
משהו לא הסתדר אצלי, מנסים להרוג אותי ובמקום להגן עליי הם
נותנים לי להיות לבד, הייתי חייב למצוא את המעסיק כדי לברר את
העניין.
לא ידעתי ממה להתחיל. כל מה שהיה לי זה הדואר האלקטרוני שלו,
el lobo זה הדבר היחיד שידעתי על האיש, כנראה שזה היה הכינוי
של האיש. ידעתי איפה אני צריך להתחיל לחפש אותו, דרום אמריקה -
זהו היעד הבא שלי.
הייתי צריך להבין למה הוזמנו דווקא הרציחות של אנשים אלו, מה
הקשר ביניהם ובמידה ואין קשר - בשביל מה הוא היה צריך את הכסף
אשר קיבל בעבור כל רצח.
כך התחיל המסע שלי אל אמריקה, הבית השני שהיה חרוט בלבי.
לא חזרתי אל הבית החדש, נותר לי חודש למצוא את התשובה לכן
יצאתי מיד לדרך.

בנמל התעופה חיכו לי החברים מהעבודה, כך גיליתי אחרי שבתור
לכרטיס עצרו אותי ולחשו לי בשקט רועש ובמבטא ארגנטינאי כי אם
אני עולה לטיסה זו אני לא יורד ממנה.
בלי לענות הסתובבתי וחזרתי לאוטו, אך לא עברה דקה והודעה
מסתורית הגיעה לפלאפון שלי, הודעה שאמרה לי להתרחק כמה שיותר
מהר מהאוטו.
לא חשבתי הרבה ומיהרתי לצאת ולרוץ הרחק מהאוטו. סביבי אנשים
היו כה רגועים, כה שלווים. נראה כי אני מטורף שבורח מהלא נודע,
מעצמי.
אך הטירוף לא היה לשווא, תוך כמה דקות נשמע פיצוץ מכיוון
האוטו, תוך כדי שאני רץ במהירות מטורפת.
פתחתי שוב את ההודעה בפלאפון ונדהמתי לראות כי המספר לא היה
חסוי, מה שאפשר לי להתקשר למלאך שהציל את חיי. קול הבחורה
שנשמע מהצד השני היה מוכר, לא יכולתי לטעות - זו אותה הבחורה,
זו הייתה ג'סיקה.
היא אמרה כי אנו חייבים להיפגש בדחיפות ותוך זמן של סיגריה
האוטו שלה הגיע.
נסענו לחוף הים הקרוב ושם הכול התברר.
היא הביטה בעיניי והתחילה לבכות.
היא אמרה כי עובדת באותה עבודה, ב"ניקוי", כך הציגו את הרצח
בעבודה.
וכי ההזמנה של הלקוחה שלה הייתה אני.
אך הלקוחה ביקשה כי לפני הרצח היא תתקרב אליי.
אך במהלך העבודה היא נכשלה, היא התאהבה בי כך שהרצח הועבר
לעובדים אחרים.
האהבה הראשונה, הבחורה שאני הכי אוהב בעולם רוצה לרצוח אותי,
והכול בגלל העקשנות שלי, העקשנות להזדמנות שנייה איתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אולי הקופים


אלהים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/1/06 11:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מ. אלכס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה