היא מתעוררת משינה ומגלה אותו כרוך סביב רגלה מהודק אליה
במשקולת אסירים, מנסה להזיז אותו בבעיטה קלה לעבר עצם הבריח
וכשזה לא עוזר היא נועצת את  ציפורן הבוהן שלה בסנטרו המלוכלך
זיפים. הוא נאנק בשקט.

היא מרגישה בנוכחותו כמו שמריחים ריח ונזכרת בחלום שהיה לה:
שוב הופיעה בפתח דירתו המוארת מדי וחיפשה מקלט באמתלאות שוא
שונות ומגוחכות. שוב נעץ בה את חיוכו ה"לא מאמין, אבל בסדר,
תיכנסי", ושוב נכנסה וחיכתה להוראות ההמשך. אחיו הצעיר נעמד
לפתע בפתח הדירה,שערו פרוע ועיניו, תכלת ענק, נצצו לעברה
בתחינה. פרצופו העגול, העגמומי, כוסה נמשים סמוקי-כעס. סוף סוף
! היא חייכה לעצמה בסיפוק. עוד חתיכת פאזל התחברה בראשה למראה
חיוורונו של האח, עוד פסיק מאמת.

בחלומה, הרעב כירסם בה, על כן הלכו יחד לקנות לחמניות. במכולת
השכונתית היה תור מתמשך ומתפתל כמו חילקו בסופו הפתעות שכדאי
לחכות עבורן. לבסוף כשהגיעו למדף הלחמים, ראתה אדם עטור כיפה
שחורה וחליפת שבת עומד וממשמש את הלחמניות אחת אחת באצבעותיו
הנקניקיות. הרגישה כעס איום ונורא גואה בה:
"אדוני! אתה מוכן להשתמש בשקית על מנת לחוש את טריות המאפים
ולא באצבעותיך? להבא, השתמש בשקית!"
היא פקדה עליו כל זאת בקול גבוה ומצווה. תגובת האדם לא זכורה
לה. המוכר הציע לה הנחה של 20 אגורות ממחיר הלחמניה על מנת
לפצותה על עוגמת הנפש. שאר הקונים התלחשו ביניהם, מי עליה,
החצופה, ומי על האדם הממשמש בידים חשופות.
היא לקחה לחמניה שידיו לא השיגו ושילמה עבורה 5 ועשרים. כמו
נסיעת אוטובוס חשבה. הלחמניה היתה קשה. בטרם עזבה את החנות,
ניגשה אל אותו אדם ורצתה לברכו לשנה הבאה על מנת שלא להותיר
טעם רע לפני החגים. אולם השד בתוכה לא התיר: "אדוני. שתהיה שנה
טובה." האדם הנהן והיא המשיכה ללא שליטה, מנפנפת בידיה
בהתרגשות:
"ורק שתדע אדוני. רק שתדע שמה שעשית, לא יצא לי מהראש הרבה
מאוד זמן. אני לא אוכל לשכוח את זה אתה מבין? זה לא יעזוב
אותי"
אמרה ונזכרה בריימונד קארבר כאילו זה משהו שהיה אומר בעצמו.
כל זה בחלום אחד.

בבוקר כשקמה, חשה את קיפאון הליל בעורפה הקשה, חורץ סימנים
בגופה כמו עקבות של איזו חיה במדבר. היא נזכרה בלחמניות,
בקארבר ובאיש הדתי וניסתה לקשור הכל למקשה הגיונית אחת אך ללא
הועיל. שכחה בדירתו של מי ביקרה אמש ומדוע אחז בה רעב לעת
שינה.

רק קרסולה עוד כאב וצינת הלילה התחלפה בחום היום.