ואז היא תלך ותעשה כאילו שום דבר לא קרה.
והיא תחזור לזה כל פעם מחדש, ושוב תחתוך את עצמה.
אז מה אם זאת חולשה? למי אכפת כשזה עוזר.
ומי בכלל יבוא ללוויה?
לפעמים זה קורה, הכל פשוט יותר מדיי,
וזאת גם ככה תקופה קשה, או רגישה. מה ההבדל?
בסוף הכל נמאס, לפעמים זה קורה בהתחלה.
ולהמשיך ככה גם אם אין בכלל טעם, זה מה שיקרה.
זה מן עתיד אפור כזה, ששום דבר לא מסתתר בו.
וגם אם דברים יקרו, אין כבר למי לספר, ואין מי שרוצה לשמוע.
ואל תזיינו לי ת'שכל שתמיד יהיה שם מישהו כי גם הוא ילך.
אז לא צריך ת'טובות שלכם, עם כאלה אנשים כבר עדיף להיות לבד.
אז מה אם זה פוגע, ואז מה אם זה קשה ככה.
למות זה כואב?