אני לא מרגישה שעברו עשר שנים מאז שהייתי בת חמש עשרה. לפעמים
אני מרגישה שאני מריצה לעצמי את אותן מילים שחוקות שוב ושוב
בראש מאז - אותן אובססיות ופחדים והתאהבויות קטנות. אז לפחות,
באותו הגיל היה משהו מדויק ורענן יותר בהצגת המילים. יש משהו
שונה בפעם הראשונה שאתה אומרת לעצמך: אסור לי לאהוב את האיש
הזה, או -זהו האושר אותו עלי להציג, או - הלוואי והייתי יותר
רזה ומסודרת, או - זהו הזמן לשנות את חיי לטובה. בגלל שהזמן רץ
מהר כל-כך, מהר מדי, החיים נותנים לנו לפעמים את האופציה
הנהדרת של ללחוץ על כפתור ה-FFWD בשלט, לקבוע יעד רחוק ולראות
אותו מתגשם בשנייה. אז היום ליאת התקשרה אלי ואמרה לי "זוכרת
אותי?" כאילו יש דרך לא לזכור אותה. היה משהו מתוק כל-כך
בהססנות הזאת שלה, משהו מוכר מאוד שמחק חמש שנים מאז הפגישה
המקרית האחרונה, ועשר שנים מאז שהיינו חברות הכי טובות והטמענו
דפוסים ובדיחות פרטיות בתוך החיים שלנו שנשארו שם לנצח נצחים.


אני לא זכרתי שכתבנו מכתב ונשבענו שבועה סודית ומקודשת לפתוח
אותו רק עוד עשר שנים. ליאת ואני ואיילת ומיכל, ארבעת
המוסקטריות של חטיבת הביניים קציר. אני וליאת מדברות עלי ועל
ליאת ועל איילת, ולמרות שאנחנו אומרות עדיין הרביעיה ולא
השלישיה השם מיכל לא מוזכר, למרות שהוא יושב על הלשון של כולנו
כמו גוש פחמים לוהט. המחסור שלה, שהיה מוחשי כל-כך בהתחלה ודעך
קצת עם הזמן שהתרחק ונהיה לכאב עמום ותמידי, נראה מוחשי מאוד
פתאום משנפתחת האפשרות הפנומנלית - גם אחרי עשר שנים אפשר
להיפגש, להתאחד ולהיות עדיין אותן הילדות שהיינו פעם. ניתן
לצמצם פערים במהרה, בכמה מילים מכוונות היטב, באיזה חיבוק או
שיר או פוסטרים מקומטים של כוכבי ילדות נערצים. ומיכל כבר לא
תהיה אף פעם, ולמרות שאיתה יש לנו דווקא פגישה מרגשת פעם בשנה
בצד הלא נכון של הגדר, היא לא תראה את ההתפתחות הדינמית של
החיים, שאצלינו, בנתיים, ניראים בלתי ניתנים לעצירה.

"את לא זוכרת את המכתב?" ליאת אומרת לי. היא חושבת שזה מוזר,
כי אני, בצורה הגיונית למדי היא זו שכתבה אותו. ליאת התחתנה.
והיא אמא לילדה. ובהריון בחודש החמישי. אני כמעט נופלת מהכיסא
לנוכח מסלול החיים השונה הזה. לשנייה אני לא מצליחה לחשוב על
משהו שאני עשיתי בשנים האלה עם החיים האלו, בטח לא משהו
שישתווה במקום קלוש כלשהו להיותה אדם אמיתי ומבוגר שגרם לאנשים
שלמים שלא היו קיימים קודם להיות קיימים פתאום. אחר כך אני
מתאפסת ומספרת לה שסיימתי כבר תואר ראשון, וחייתי מחוץ לבית
והיו לי אהבות שונות ומשונות, ועוד מעט עוד תואר בדרך, ועשיתי
כל מיני עבודות בשביל כל מיני אנשים. למרות תחרויות שניצחתי
בהן והישגים קטנים אחרים, והעובדה שכל מילה היא אמת אני מרגישה
כמו שקרנית כשהיא מתלהבת מחיי עד עכשיו, כאילו יצקתי תוכן
שיקרי לתוך קיום רגיל ויומיומי ומרווח מאוד. כמו שכשקראה
המראיינת לתואר שני את קורות חיי וסיכמה שיש לי ניסיון חיים
עשיר, חשתי שזאת פשוט אידיאולוגיה כוזבת, ושמלבד לכתוב את כל
מה שעשיתי במילים מאוד יפות, לא מגיע לי הקרדיט של להיות אדם
בוגר ומגובש ומנוסה, שיכול להיות מטפלת מוסמכת, שיכולה לעזור
ולהציל אנשים מעצמם.

"במכתב הבטחנו שכלום לא יעצור אותנו מלהגיע לפגישה" אומרת
ליאת, שכל מה שהיא עשתה עד היום שונה מכל מה שאני עשיתי
לחלוטין. אני מבטיחה לה שנגיע, אני ואיילת, שלא נפרדנו לשנייה
מאז אותו היום. הלב שלי מתרחב מלשמוע אותה, דופק בחוזקה
ומתרגש. עדיין לא נאמרת אף מילה על מיכל, שנשארה ותישאר בת
עשרים, והשם שלה חזק יותר מכל מילה שנאמרה בינתיים.