"סליחה." על פתק מוכתם באינספור גוונים, מקומט בקצוותיו,
התנוססה ההתנצלות בכתב יד חלש, כמעט בלתי נראה.

הדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה. בצעדים חלשים וכמעט בלתי נשמעים
היא התקרבה למיטתו והביטה בו בעודו ישן. אינספור זכרונות הציפו
אותה. היא חשה איך גרונה הופך להיות חנוק, שפתיה יבשות ואיננה
מסוגלת להוציא הגה מפיה. היא גם לא רוצה להוציא הגה מפיה. היא
רק תביט בו ותלך. רק תאזין לנשימתו. רק תתקרב ותושיט ידה ללטף
את שפתיו במגע בלתי מורגש. לאחר מכן, היא תסתובב ותלך.

היא לא תדע שגם הפעם החיים יפתיעו אותה. שאותו פתק קטן ומקומט
שדחפה לתיקה בבוקר ישמש אותה בעוד כמה שעות. היא לא תדע שהפעם
כבר לא תהיה דרך חזרה.

היא נושקת לשפתיו בפעם האחרונה. היא מופתעת לגלות כמה הוא קר.
אותן שפתיים שהחיו אותה ואותן שפתיים שהרגו אותה. דמעה אחת
יורדת במורד לחייה, עד שמגיעה לפיה הרועד, והיא טועמת
ממליחותה. כל גופה רועד. זהו. היא הרגה את הכאב. עכשיו תוכל
לנשום לרווחה. אבל בינתיים, רק לעוד רגעים ספורים, היא רוצה
לאחוז במה שהיה הכי יקר לה. במה שהעניק טעם לחייה. אצבעותיה
מעבירות ליטוף מרפרף על מצחו, עיניו, שפתיו, ידיו. היא רוצה
לזכור. היא נשענת על הקיר ומתיישבת באיטיות על הרצפה הקרה.
החדר הזה. כל כך הרבה זכרונות. כל כך הרבה אהבה. כל כך הרבה
הכל. היא שומעת טפטוף גשם ואת הרוח נושבת. בקרוב היא תצא מכאן
ותיעלם לעד. היא נזכרת בחיוכים, בדמעות, במילים, בלחישות,
בנשימות, בריחות, בחמימות וברוך. היא מחייכת חיוך עקום
שמאחוריו עומד עצב תהומי. היא תוהה איך הכל אבד בין רגע ולאן.
היא תוהה האם היה יכול להיות אחרת, ואם כן, למה לא היה. אין לה
הרבה זמן. היא צריכה ללכת. היא נזכרת בבוקר. היא נזכרת בלילה
שלפני, כשהחליטה שאיננה יכולה לשאת עוד את הכאב. כשתלשה חתיכת
דף קטנה מהמחברת וציירה בעדינות רבה את התנצלותה. באותו לילה,
היא לא הפסיקה לבכות. היא קיוותה שליבה יעצור, כך שלא תוכל
לממש את הפחד הגדול שלה. אבל ליבה לא היה מוכן להכנע. הכאב היה
כה עצום, עד שלרגע היה נדמה לה שהיא מאבדת הכרתה. ואולי באמת
איבדה. היא לא זוכרת מה היה. היא זוכרת שהיא התנצלה. שהיא צרחה
את התנצלותה ולא הפסיקה ללחוש על אהבתה אליו. האהבה שלה הרגה
אותה. אין דרך חזרה. הכל אבוד. כשהיא הבחינה בזריחה, היא נטלה
את הפתק, קימטה אותו ודחפה לתיקה. לילה גורלי מצפה לה. באותו
בוקר היא הלכה לשתות קפה עם חברתה הטובה. היא לא עוררה שם חשד.
להיפך, חברתה התרשמה שכל מכאוביה מאחוריה. אכן, היא הייתה טובה
בהסתרת רגשותיה. ואולי, אולי באותם רגעים היא באמת הייתה
מאושרת ושלווה. לאחר מכן, היא מצאה את עצמה בוחנת את מה שיגאל
אותה מיסורייה. במשך שעות התלבטה איך וכמה, ומה הכי פחות יכאב.
היא כל כך אוהבת אותו. אם רק...

היא מניחה את הפתק על מיטתו ונשבעת שאת העול הזה תישא עד יומה
האחרון. היא נשבעת שלעולם לא תאהב שוב. היא לא מסוגלת. בצעדים
בלתי נשמעים היא מגיעה לדלת ואוחזת בידית. היא לא מביטה אחורה.
אם תביט, לא תוכל ללכת. היא פותחת את הדלת וחומקת החוצה.
גשום, קר, כמו באותו לילה, כשחזרו מבילוי. היא מיהרה להסיר
בגדיה והתכסתה בשמיכה. הוא נשכב לצידה וחיבק אותה מאחורה ונשק
לה. נשבע לאהוב אותה תמיד, נשבע שהיא אהבתו היחידה והנצחית.
אם רק... אם רק היה מקיים את הבטחתו...

דרינג... דרינג...