אני לבד, והשקט התהומי של יום שישי בלילה, בירושלים, מרוקן לי
את הנשמה. מחשבות תמיד רצות בראש, אבל הרופא בכל זאת שואל,
ואני בכל זאת אומר לא. בדמיון הכל אפשרי... החיים זה כבר עניין
אחר. עוד כמה שנים כבר נצטרך למלא טפסים בשביל להתאבד בטח, אבל
עוד נראה אם אני אגיע לשם... סביר להניח שאני פשוט אשאר במיטה.
לא מספיק עצוב כדי לבכות, לא מספיק שמח כדי לחייך. דהוי מכדי
להיות חוור, רחוק מכדי לזכור, רגעים של אושר, שכנראה היו, טוען
בפני ענן מעורפל שלא ימטיר אף פעם גשם, ולא ירה ברק. אבל את,
את עדיין מרחפת בין התווים, שמנגן סקסופון נונצ'לנטי, שמלתך
מתנודדת בין העשן המלאכותי, ואורות הבמה מאירים את פנייך,
ועינייך עדיין ירוקות, ואת שמחה, והרגע לא זז, כי הוא יודע שאם
יזוז אגלה שהוא חלף, האולם כולו שלי, והבמה כולה שלך,  בזמן
שהכדור פורץ לי את הרקה. ועם המחשבה הזאת אני בוחר למות. אם
זאת החלטה נכונה או לא, על זה כבר אפשר להווכח, אולי הרופא
יודע.