שנתיים ביחד. קשה לי לתפוס את זה. אני חושב שזה עוד לא שקע
מספיק, אבל אולי זה רק בגלל שהיום רק התחיל לפני חצי שעה...
כדאי שאני אהפוך את הפנקייק הזה.
"בוקר טוב", היא ממלמלת ומתמתחת.
"כבר 12, ממי, אבל לא נורא. תאכלי שלא יתקרר", יצאתי חמוד.
הדבר שמאפיין את כל הימים השנתיים לסוגיהם (ימי נישואין, ימי
הולדת), הוא שבכל אחד מהם תתפסו את עצמכם יושבים וחושבים על כל
מה שהיה עד ליום הזה. חושבים על דברים שקרו, דברים שהיו צריכים
לקרות, לפעמים גם על דברים שהייתם רוצים שיקרו. חושבים על איך
היו נראים הדברים אם באירוע מסויים היה קורה כך ולא אחרת, ועל
איזו השפעה הייתה לזה. מתרפקים על זכרונות.
היום לא היה יום שונה מכל הימים הללו. לא עבר זמן רב עד אשר
מצאתי עצמי חושב על כל אשר היינו צריכים לעבור כדי להגיע עד
כאן. חשבתי על ההתחלה הקשה, ועל ההיסוס שהיה לה בהתחלה בקשר
אלינו. חשבתי על החבר לשעבר שלה שלא הצליח להתגבר עליה, ולא
וויתר עד הרגע האחרון. חשבתי על כל הלילות של הבכי - הלילות
שהייתי לצידה. חשבתי על השיחות העמוקות, ועל כל הפעמים שאמרה
שבלעדי לא הייתה עומדת בזה. נזכרתי בכל הפעמים שהרגישה שכל
העולם נגדה, ובלחישה החרישית הזאת בקולה המתוק - "כולם חוץ
ממך".
נזכרתי בכל הטיולים שעשינו יחד. ובאיך לקח לנו 3 טיולים לפחות
עד שהבנו שאנחנו לא יודעים לנווט. היה זה הזיכרון המתוק הזה
שמרח לי חיוך ענק על הפנים.
"מה אתה כזה שמח מותק?" אמרה ונישקה אותי.
שתקתי למספר שניות, והשבתי בחיוך - "אני איתך לא?"

                                     

שרבוט של יום קיצי ממוצע על מה היה קורה אם רק היינו
מנסים...

מאז ולעולם, מיכלי שלי.